מיליון דולר, אצלי?!

דמי חנוכה כבר קיבלתם? אם לא, הנה הזדמנות לקבל דמי חנוכה לא שגרתיים ולא כמו אלה שאתם רגילים לקבל. כי עכשיו מדובר על…. מיליון דולר! כן, קראתם טוב. רוצים לדעת איך?

ובכן, ידוע שהשמחה בתורה ובמצוות היא רצון הבורא הרבה יותר מעצם קיום התורה והמצוות בעצמן, לכן עיקר חשיבות המצוות הוא לפי השמחה של האדם בהן, ועיקר השכר עליהן הוא השמחה. וכפי השמחה של האדם בעבודתו הרוחנית, כך נקבעת כל מהותו ומדרגתו.

לצורך המחשת העניין וכדי לסבר את האוזן אסביר זאת כך: אם על המצווה הקב”ה משלם נניח עשרה שקלים, הרי שעל השמחה שבמצווה הוא משלם מיליון דולר! זה היחס ובלי שום הגזמה. אין שום פרופורציה ושום השוואה בין ערכה של מצווה שנעשית ללא שמחה לבין זו הנעשית מתוך שמחה. שני אנשים יכולים לקיים אות אותה מצווה באותה רמה, ובכל זאת, המרחק ביניהם הוא שמים וארץ. אחד שמח ומאושר בקיומה והשני לא מרגיש את האושר והשמחה שבעשייתה. לכן, הדבר הראשון שבורא העולם רוצה מאיתנו הוא – שפשוט נשמח! לעשות את רצונו.

השמחה והאור והחיים הם דבר אחד, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר”ן, כג) שפנים מאירים הם בחינת חיים, בחינת שמחה. וכן אומר שם (ל): “ועיקר החיות הוא מאור הפנים… עיקר אור הפנים הוא שמחה“. שמחת המצווה היא האור הפנימי של המצווה. מצווה בלי שמחה היא מצווה מתה, כלי ריק מתוכן. ולעומת זאת, מצווה מתוך שמחה היא מצווה חיה, כלי מלא בשפע רוחני, מלא בדעת השם ובחיבור איתו. כך הוא הדבר בכל עניין ביהדות.

מצווה, מלשון ציווי. כאשר אדם מקיים מצווה הכוונה הבסיסית ביותר, לפני כל הכוונות, היא להכיר בעובדה שמישהו ציווה אותה עלינו לקיימה ואנו עושים את רצונו. כאשר אדם לא שמח, זה אומר שהוא לא מכיר בעובדה זו – שהוא עושה את רצון הבורא, הוא לא מכיר במצווה, שזה חסרון עצום בכל מהותה. שהרי איך אפשר לקיים את רצון המלך ולהישאר אדיש? קיום המצוות ללא שמחה הוא ביזיון גדול לבורא עולם, ולכן הכל הקללות שבספר דברים הן על אותם אנשים שלא עושים אותן בשמחה ובטוב לבב.

יסוד השמחה

יסוד השמחה הוא הקשר בין האדם לבוראו. זו הסיבה שגם לא ניתן לשמוח במצוות בלי אמונה, בלי הרגשת הקשר החי והמוחשי עם הבורא, בלי להרגיש שאנחנו אכן עושים לו נחת רוח. אדם שרואה במצוות מטלות או חיוב גרידא, חלילה, רחוק מאוד ואפילו נמצא בדיוק במקום ההפוך, מכוונת הַמְצַוֶוה ברוך הוא.

ערכה של המצווה הוא כפי הכרת הטוב של האדם לבוראו. כפי שאדם מרגיש בכל רגע את חסדי הבורא ומודה לו על זה, כך הוא מצפה להשיב לבוראו ולשלם לו כרוב חסדיו ועל כל אשר גומל עמו, ועל ידי זה הוא מקיים כל מצווה בחשק אדיר ונפלא מתוך הרגשה שהוא מחזיר מעט למי שמיטיב איתו כל ימיו.

שמחת התורה והמצוות נובעת מההכרה בבורא עולם, כי הוא האור כפי שכתוב: “ה’ אורי וישעי”. מִצְוָה מתוך קשר וידיעת הבורא היא מִצְוָה עם אור, ואז היא מִצְוָה מלשון ‘צוותא’ וחיבור והיא בוודאי נעשית בשמחה גדולה ועצומה מאוד. למעשה, אם נתבונן לעומק, נגלה שבורא עולם עשה עושה ויעשה לכל המעשים, הוא בעצמו מנהל את כל העשייה שלנו. עשיית המצוות בעצמה היא חלק של בורא עולם שמזכה אותנו לעשות. ואם כך, מה החלק שלנו? מה הבורא רוצה מאיתנו? את הלב! כמו שאומרים חז”ל “הקדוש ברוך הוא לִבָּא בעי”, והלב הוא השמחה וההתלהבות בעבודת השם. ובלי שמחה העיקר חסר מן הספר.

מאמרים נוספים בנושא:

חנוכה: רק לשבת וליהנות מהאור

דייט עם עצמי

נר של תודה

להגדיל תודה ולהאדירה

המכבי שבי

מחוברת

זמן, זה כל העניין

הנס המסתורי

ניסים כל השנה

מפחדים? תשלפו סביבון!

ספר השיאים והנר הקטן

חנוכה והאור הגנוז

להשכיח מאיתנו את השמחה

אם האמת הזאת נעלמת מעינינו, לזה קוראים התייוונות. זה מה שרצו היוונים למעשה לעשות – “להשכיחם תורתך”. הורגלנו לחשוב שהיוונים לא רצו שיהודים יקיימו תורה ומצוות בכלל, אך האמת אינה כן. היוונים היו רשעים מתוחכמים, הם לא קנאו בנו בגלל התרבות היהודית העשירה שלנו, אלא משום שזיהו את הקשר הפנימי של כל יהודי עם הבורא. הם לא יכלו לסבול את העיניים הבורקות של יהודי פשוט שעושה קניות לשבת, שמניח תפילין ולומד תורה. לא היה אכפת להם שילמדו את התורה כמו כל חכמה. אדרבה, הם אהבו והעריכו חכמה. לא היה אכפת להם שנקיים טקסים דתיים, הם אהבו פולחן דתי. אבל האור הפנימי של היהודי, אותה שמחה פשוטה ששום דבר לא ישווה אליה – זה מה שהפריע להם!

היוונים ידעו שאם יצליחו להחליש את השמחה שבמצוות, אז ייחלש האור הפנימי של כל היהדות וכל המצוות ייהפכו להיות חשוכות ומרוחקות, מנעימוֹת ומתוקות הן יהפכו לטורח ולמשא כבד, ואז כל החושך ש”בחוץ” יאיר ליהודים הרבה יותר מאשר חיי התורה והמצוות. לכן עיקר מלחמתם הייתה על השמחה שבתורה ובמצוות, להפיל אותם חלילה בקלות ברשתם על ידי שיאסרו לקיימן.

וכן מבואר במהרש”א (תענית כח.) שעיקר מלחמת היוונים הייתה על המצוות הנעשות בשמחה. ורמז נאה לדבר אמר ה’אמרי חיים’, שהמצוות שביקשו היוונים לבטל היו שבת מילה חודש שהן ראשי תיבות המילה שמח, כי עיקר מלחמתם הייתה על השמחה שבמצוות. וכשמאבדים את השמחה במצוות נופלים בקלות לעבודה זרה, כמובא בחת”ם סופר, שמי שעובדת השם עליו כטורח ומשא סופו לעבוד חלילה עבודה זרה.

חנוכה הוא התרופה

לכן קבעו לנו חכמים שמונה ימים של תודה והודאה, שזו פסגת האמונה ופסגת הקשר עם הבורא, כשאנחנו מכירים בחסדי הבורא עלינו ומאמינים בו, אז חוזר לנו “הצבע ללחיים” עם שמחת התורה והמצוות. וחז”ל מלמדים אותנו שזה האור החזק ביותר – התרופה הגדולה ביותר למחלת אותו הדור ולמחלות של כל הדורות.

העיקרון הזה מוצא את ביטויו בהלכות חנוכה. את נרות החנוכה אנו מדליקים בפתח הבית מבחוץ ומתחת לעשרה טפחים: מתחת לעשרה טפחים – בא לרמז על האנשים הנמצאים במקומות הכי נמוכים ובמדרגות הכי שפלות, אנשים שלא מרגישים קשר לתורה וליהדות – אבל גם הנפש שלהם מתגעגעת לאור ולשמחה, ואור ושמחה אמתיים קיימים רק בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, וכאשר מדליקים את האור שביהדות זה מאיר ומעורר גם את הרחוקים והנמוכים ביותר, בבחינת “גם כי אשב בחושך ה’ אור לי”.

בנוסף, את נרות החנוכה מדליקים מחוץ לבית – מחוץ לבית נמצאים כל הפיתויים, כל התאוות והרוחות הרעות. וזה לא רק שֶׁאור החנוכה הוא החיסון נגד כל ה”חיצונים” הללו שלא יזיקו ולא ישפיעו ולא יעשו בנו שום רושם, אלא אור החנוכה יוצא אליהם ומבער אותם ומבטל, עוקר אותם מהשורש, בבחינת “עד שתכלה רגל מן השוק”.

מדליקים את הנרות בפתח – הפתח מרמז ליצר הרע בבחינת “לפתח חטאת רובץ”. וזה רומז לנו שכל כוחו של היצר הרע להחטיא את האדם, הוא רק כאשר חסר לו האור הפנימי של השמחה בתורה ובמצוות. יהודי ששמח באמת ביהדותו שובר את כוחו של היצר הרע. ועם האור הזה אנו יוצאים אל הפתח, שהוא מקומו של היצר הרע ומכניעים אותו.

על פי זה נבאר שמה שכתוב בגמרא: “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין”, וכן מה שאמרו: “אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש” – כל זה דווקא בתורה מתוך שמחה ואושר, לא רק כחכמה בעלמא, כפי שלמדנו – שתורה בלי שמחה זו תורה בלי אמונה ובלי אור ה’, ואז היא אינה תבלין ואינה עצה כנגד היצר הרע. (וכן מובא בשם האדמו”ר האמצעי מחב”ד שסגולת כל המצוות היא כפי השמחה שבעשייתן).

הכוח של ימי חנוכה

רבותינו קבעו שמונת ימי החנוכה בהלל ובהודאה. משמעות הקביעה היא כפולה. המשמעות הראשונה היא – שרבותינו הכניסו כוח בימים אלה להאיר את התורה והמצוות לכל אדם, וכל אחד כפי שכוסף ורוצה ומשתדל להמשיך על עצמו את האור – יכול לשאוב אור ושמחה במצוות לכל השנה כולה. המשמעות שנייה היא – שקבעו זאת כעבודה לכל אחד ואחד במשך שמונה ימים, לעבוד על נקודה זו, לחפש ולבקש את האור של ההודאה והשמחה במצוות, ולהמשיך עבודה זו לכל השנה בפרט והחיים בכלל.

מסופר על “החפץ חיים” שהיה עורך חשבון נפש ארוך בכל יום, והעידו תלמידיו ששמעו אותו מדבר בקול בינו לבין קונו, שעיקר חשבון נפשו היה על כך שלא שמח מספיק בעשיית המצוות. לכן נתחזק כולנו לנצל ימים עצומים אלה להאיר בתוכנו את אורו של הבורא, את אור השמחה בתורה ובמצוות כי בנפשנו הדבר.

וגם, אלה מדי החנוכה הכי מיוחדים שבורא עולם נותן לנו, וכשהוא נותן זה במיליון דולר, לא פחות!