להצטמצם לרגע הזה

האם זאת רק אני שמרגישה שאני כבר כל כך תשושה שאין בי עוד כוח לתקן? או יותר נכון אולי קצת מאוכזבת מהניסיון לעבוד ולעבוד על המידות שלי: לנסות להתגבר, להתאפק, לוותר – ואז, כשאני לרגע לא מסתכלת, מתגנב לו היצר ומחזיר אותי ברגע אחד ממש לאותה נקודה שהתחלתי בה? האם יש בכלל אפשרות להשתנות?

אבל לא הכל שחור, כי הרי בוודאי הצלחתי עם השנים להרחיב את הגבולות של הסבלנות, אורך הרוח והביטחון. אבל באותה מידה שהם התרחבו אני מרגישה שהם לעיתים מצטמצמים למינימום, ושאני הופכת להיות מפלצת חסרת סבלנות, כזאת שלא פגשתי אפילו בימיי כבחורה צעירה ופוחזת. אני מבקשת לצאת מהלופים האלו, המעגלים שחוזרים על עצמם.

כנראה שישנה אפשרות כלשהי שלא חשבנו עליה כדי לפרוש מהמשחק הזה. להגיד "זהו! שוברים את הכלים ולא משחקים" ופשוט להוריד את החייל ולצאת בחיוך, כמנצחת – אולי לא במשחק אבל בשמירה על השפיות.

אבל זה ממש קשה לוותר על המשחק של החיים. ושלא תבינו לא נכון – אין הכוונה להפסיק את החיים, ממש לא, הכוונה היא לשנות גישה, לא להסכים להמשיך בקונסטלציה הנוכחית שבה המוח שלי חופר לי כמו קונגו סיני 24/7 ומשכנע אותי שחסרים לי כל כך הרבה דברים בשביל להיות מאושרת. הרי לעולם לא אוכל להגיע אל האושר על פי הנוסחה הזאת. אני גם לא מתכוונת לזנוח את תפקידיי בעולם הזה – אני עדיין אמא, רעיה, חברה, עובדת השם ועלי להמשיך לעשות את עבודתי נאמנה בכל התחומים.

אני מתכוונת לידיעה המוחלטת שכל המשחק הזה הוא הבל הבלים, דמיונות, סרט שהוא לעיתים נעים ולעיתים מפחיד, לעיתים מותח ולעיתים מרגש. הרי בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי  קופצת כמו כדור פינג פונג, נחבטת בין המטקות המכות בי בחוזקה – מתרגשת, מתרגזת, כועסת על האחר, מתרעמת על חוסר הכרת הטוב, על כך שלא רואים אותי. לפעמים גם "עפה על עצמי" במרומי העננים, מגיעה כמעט עד כיסא הכבוד רק כדי לקבל אחר כך את ההנחתה ולהבין ששוב נפלתי ב"כוחי ועצם ידי", ששוב גנבתי את כבוד השם לזכותי.

מאמרים נוספים בנושא:

הרגע ששינה את חיי

אמונה ברגעים הכי מטורפים

ככה זה צריך להיות

רגע לפני!

דרוש רגע בחיים

תחיו את הרגע

מחכה לרגע הזה

רגעים מיוחדים

כל רגע נחשב

רגעים מכריעים

זה ממש עכשיו

לא ביום אחד

להזיז את הגבינה

יש איזה גיל שבו אתה כבר לא כזה גמיש וקופצני. שכל מכה של המטקה מתחילה לפגום במבנה שלך. זה השלב שבו אפשר להיחלץ מהמשחק. להמשיך להיות כדור אבל לא להסכים למכות. השינוי חייב להיות אישי ותודעתי והוא מוכרח בוויתור על כל הקסם שיש במשחק – על הרצון לנצח בכל מחיר, על המתח, הגאווה, הרצון לשליטה, לניהול, לתענוגות העולם הזה.

לפעמים נדמה לי שהגעתי למצב שאני מוכנה לוותר על הכל, רק כדי לא לחטוף זאפטות מכל עבר. אבל בשביל לוותר על הלמטה, חייבים לוותר גם על הלמעלה. חייבים לא להסכים להאמין לסרטים בעולם הזה – לדאגות של הפרנסה, ללחצים, לייאוש של המאבקים בחינוך הילדים שלא מובילים לתוצאות ראויות. צריך להניח לכל זה בצד ופשוט להצטמצם רק לרגע הזה. לנשום ולנשוף ולשמוח בזה.

האם אי פעם אוכל להסתפק רק ברגע? הרי המוח שלי כל כך עמוס וגנוב, וכל מה שאני רוצה זה רק להיות כאן ועכשיו בפשטות ובשמחה. אבל איבדנו את הפשטות, ואיתה גם את השמחה הפשוטה ועכשיו כבר הכל כל כך מסובך. האימון האמיתי הוא בשליטה על המוח, על הקונגו הזה.

כאן אני עוצרת את עצמי ומתחננת לעזרתו של אבי שבשמים שיגאל אותי מעצמי. כי הכל כל כך טוב, אז שיעזור לי לכבות כל הרעש בשביל לשמוע את השקט המיוחל. שיעזור לי להפסיק להתאונן על מה שאין, בזמן שבעצם יש כל כך הרבה. שיעזור לי לנשום ולנשוף ולשמוח בשקט ובטוב.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com