רגליים קרות

עד לפני שבועיים הייתי אומרת
לכם שאין סיכוי, שאני לא מעוניינת.
למה? כי יש לי רגליים קרות. אני
מפחדת. אבל מאז עברו שבועיים.
אז מה קורה עכשיו, אתם שואלים?

אם הייתם שואלים אותי לפני שבועיים, הייתי אומרת לכם שאין סיכוי, אני לא מעוניינת לנסוע לאומן. אני אוהבת אהבה גדולה את הצדיק – הרבי נחמן מברסלב, אבל כשזה מגיע לנקודה שבה צריך לעזוב את הבית בשביל הרפתקה באוקראינה – אני נשברת. זה ממש לא בשבילי. וכמה שמנסים לשכנע אותי, כך אני מתבצרת בעמדתי.

נפתח בעובדה שאין בי ממש תשוקה גדולה, כמו שיש לחברותיי הצדיקות, להשתטח על קברי צדיקים וציונים. אפילו בארץ עדיין לא ביקרתי אצל רובם.

אבל אם להודות על האמת, הסיבה שאני מתחמקת מההפצרות היא כי יש לי רגליים קרות. אני מפחדת. עובר לי בראש איזה סרט – "המסע אל הציון – דרך חתחתים"… ואני מדמיינת את אוקראינה כמקום אפל, קר ומעופש. מדמיינת לי מיטת סוכנות מלאה בפשפשים עם שמיכה עבשה מצמר עוקץ. נסיעה בדרכים עקלקלות, פנצ’רים, תקלות והמתנות בצד הדרך המושלגת לאוקראיני מגודל שיבוא לחלץ אותנו. כבר שמענו על הניסיונות שעוברים כשמנסים להגיע לצדיק, ואני, לעת עתה, מוכנה לוותר על ניסיונות אלו. נוסיף לסיפור גם את המחיר הזניח של 1000 דולר מינימום, שבו יכולתי לקחת את כל משפחתי לחופשה חלומית באילת, וזה ממש כבר מוציא לי את כל החשק.

אבל חברה שלי, ששמעה בסבלנות את טיעוניי המוצדקים, בחצי חיוך ומבט של מישהי שיודעת משהו אבל לא מגלה, בישרה לי שהסיבה שאני לא רוצה לנסוע היא שכנראה שהצדיק עדיין לא קרא לי.

וראו זה פלא, זמן קצר אחרי, התבשרתי על נסיעה לאומן, שפתאום, באופן ממש לא צפוי, מילאה אותי ציפייה ואפילו סקרנות ורצון. מרכז אשירה בתל אביב מתכנן נסיעה לנשים לקברי צדיקים באוקראינה, עם הרבנית ימימה מזרחי והזמרות טל בריל ולאה שבת, שאני אוהבת ומעריכה עד מאוד. ברגע ששמעתי על כך, קרה דבר מדהים, מדמיונות על אוקראינה אפלה פתאום זרחה כבר השמש, ואפילו סידורי השינה כבר השתפרו פלאים. והבנתי, שאולי, הצדיק כבר קרא לי או לפחות כתב לי S.M.S…

לא לא לא, אל תמהרו לחשוב שהמזוודה כבר ארוזה, אני לא בחורה כזאת קלילה. אני עדיין מתלבטת אם לנסוע, אפילו שבעלי החמוד כבר הציע לוותר על נסיעתו בראש השנה, בשביל לאפשר את נסיעתי. לא ברור לי למה, אבל אני עדיין מנסה להיאחז, וגם לא ברור לי ממש במה. מדוע אני עדיין מתלבטת? אני כל הזמן חוזרת על התירוץ הזה שזה יקר מדי, אבל הרי אנחנו יודעים שכל הכסף של הנסיעה חוזר ובגדול. גם נושא התנאים הקשים לא באמת מרתיע אותי, אחרי הודו אני כבר מחוסנת כמעט לכל תקלה…

בתכל’ס, אני לא בטוחה שאני מספיק בשלה. ברור לי שזו הולכת להיות חוויה עצומה וגדולה, אבל החשש שלי הוא שלא אוכל להכיל. שזה יהיה חזק מדי. שיהיו לי תובנות עמוקות ואני אחזור הביתה חרדית ו’מיסיונרית’. שזה יהיה כל כך ממלא, משמח ומספק, שאחר כך חיי יראו קצת אפורים. ואולי אני פשוט פוחדת שלא אוכל להכיל כל כך הרבה אורות בלי שהכלי שלי יישבר, חס ושלום. אז אני פשוט נשארת במצב של הדחקה זמנית.

אבל הזמן דוחק וצריך להחליט, וכנראה שהפעם אני כבר לא אוכל לדחות את זה יותר. כ-ו-ל-ם דוחקים בי לנסוע, ואני קצת מתחילה אפילו להתרגש.

אז אולי השנה אצליח סוף סוף להגיע לאומן, ותהיה לי הזכות לבקר את הצדיק ולהתפלל על עם ישראל, יחד עם עוד מאה נשים צדיקות ומתוקות. ואולי, אולי נוכל לדחות את הגזירות הנוראיות שעומדות על ראשינו. ובזאת אני מבטיחה, קבל עם ועדה, שאתעד לכם את מסעי בכנות ובפרטנות, ויחד נחווה את הנסיעה הראשונה שלי לאומן. אמן, כן יהי רצון.

* * *
הצטרפו עכשיו לנסיעות מלאות בחוויות רוחניות אל עיר הגעגועים. לפרטים לחצו כאן