אמרו חז"ל (מסכת תענית כו ע"ב): "משנכנס אב ממעטים בשמחה". ודקדקו לומר "ממעטים", דהיינו שעדיין צריכים לשמוח, אלא שיש להפחית מעט מהשמחה. כיון שתמיד צריכים לעבוד את ה' בשמחה, שנאמר (תהלים ק ב): עבדו את ה' "בשמחה" בואו לפניו "ברננה".
שלב זה של 'שבוע שחל בו' הוא עליית דרגה בהחמרת הלכות אבילות, כשהחמור ממנו הוא רק יום ט' באב בעצמו. להלן פירוט הדינים לשבוע זה:
היה היה עשיר גדול, ושמו זלמן, שהתגורר בבית מפואר, הוא היה גם תלמיד חכם וירא שמים, אך דבר אחד העיב על אושרו: שלוש בנות בוגרות לו בבית, שיושבות ומצפות לחתן שהבושש לבוא...
כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, שכן בדרך כלל תקנו חכמים את תקנותיהם כדוגמת מה שנצטווינו בתורה. וכמו שצום יום הכיפורים נמשך יממה שלמה כך גם תקנו את ארבעת הצומות. וכשם שבצום הכיפורים אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כך תקנו גם בצומות על החורבן. וכך נהגו במשך שבעים שנות גלות בבל.
תשעה באב הוא יום האבל הלאומי של עם ישראל, יום תענית מדרבנן מקור התענית בדברי הנביאים, והיא נקבעה במשנה לציון חורבן בתי המקדש - חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי צבאו של נבוכדנצר מלך בבל, וחורבן בית שני בשנת 70 לספירת הנוצרים, בידי טיטוס והרומאים.
אמרו חז"ל משנכנס אב ממעטין בשמחה. חודש אב מתחילתו ועד לאחר תשעה באב נוהגים ימי אבלות . לא מתחתנים, לא אומרים שהחיינו. ימי אבלות על חורבן בית המקדש.
שנים ספורות לפני חורבן בית-המקדש, ערך עשיר אחד מסיבה מפוארת לכל אוהביו. בין היתר, הוא הזמין ידיד קרוב בשם "קמצא". טעות מביכה של המשרת, שנשלח להזמין את כל המוזמנים באופן אישי, גרמה לכך שאדם בשם בר-קמצא, אותו שנא העשיר בכל לבו, קיבל הזמנה אישית לבוא ולהשתתף במסיבה.
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" זוג נישא עליו זכור בשמחות שלקב"ה אין בית לגור בו ועם ישראל עדיין בגלות.. וכפי שתיקנו חז"ל לזכור את החורבן. "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" אין לנו שמחה שלמה כל עוד השכינה במקומה.
אהבה היא רגש עז , צורך ודחף שקיים אצלנו בילד אין מאת הבורא יתברך. כתוב בספרים הקדושים שאנחנו כייצורים אנושיים זקוקים לחום ואהבה ולא רק מבחינת הקבלה
באמת הלב שלנו מנותק! וממי מנותק? מעצמנו. ובעיקר ממך בורא העולם! אנחנו כל כך רחוקים עד כדי מנותקים מצינור החיים שלנו, אבא!
התאבנתי במקומי לנוכח המצב המתוח שנותר בחלל המונית. רציתי לרדת אבל הוא כבר החל בנסיעה תוך כדי שהתקיף אותי בצרורות: "אתם היהודים, עם קשה אתם...בלה בלה בלה והדתיים האלה...