כמה פעמים התנהגות מסוימת אצל הילד שלנו, הפריעה לנו? כמה פעמים הילד התעלם מבקשתנו, התחצף, התמרד, דיבר בבוטות ובעזות, בקיצור "שם עלינו פס". ואנחנו, מה עשינו?! נפגענו, נעלבנו, אכלנו את הלב, התלוננו בפני הבן זוג, התווכחנו עם הילד, צעקנו, איימנו, ואפילו לפעמים היכינו... אבל בואו נודה-זה לא עזר.
מקלחת היא רק פעולה אחת, מתוך פעולות רבות המוטלות על ילדינו מידי יום, השאלה היא: האם לנצח נצטרך לריב על כל פעולה בבית?! האם אין דרך יותר עדינה שתגרום לילדים לבצע את מטלותיהם בכוחות עצמם, האם אפשר גם אחרת ?!
האם לנצח נצטרך לריב על כל פעולה בבית?! האם אין דרך יותר עדינה שתגרום לילדים לבצע את מטלותיהם בכוחות עצמם, האם אפשר גם אחרת?!
עלינו לאפשר לילד להתמודד ולכן נתרחק מעט, אך לא נברח. אנחנו בקרבת מקום, לא משאירים אותך לבד. חשוב "להרגיש" את הצורך של הילד בביטחון ההורי הזה, נישאר בקרבת מקום ומידי פעם לעבור לידו ונחמיא לו. הילד מבקש שנחזור לעזור? ניגש שוב ונסביר, אח"כ נתרחק משולחן העבודה של הילד תוך כדי הבטחה ש"כאשר תתקשה, תקרא לי שוב ואני בע"ה מיד באה".
הילד מעוניין בתשומת לב. אולי זה קושי בקשב וריכוז, הילד מתקשה לסיים מטלה מבלי שיקבל תמיכה ועזרה, בקיצור יכולות להיות סיבות רבות ואם לא נברר לעומק לא נוכל לדעת ולמצוא פתרונות .
עלינו לזכור שההתחלה קשה. אם נתעייף, נפסיד. ואני בטוח שהילד ינסה לעייף אותנו. גם שעורי הבית הם כמו כל פעולה שהילד "מנסה" אותנו. יש לו הרבה יותר כוח סבל והוא לא מתעייף. אבל אם נעשה כמו שלמדנו: נלווה, נסביר, ניגש שוב ואח"כ נתרחק מהשולחן וכמובן נתפלל לה' שיהיה בעזרנו, נרווה בע"ה אושר ונראה הצלחה גדולה!
גם כשהגשם משאיר אתכם בבית, יש המון דרכים להפוך את היום לכיפי ומיוחד!
לכן אנחנו לא שואלים את הילד אם יש לו שיעורים. אנחנו גם לא מראים לו שאנחנו ח"ו לא מאמינים לו או מטילים ספק בזיכרון שלו לגבי השיעורים וכו '
לנו ההורים, יש תפקיד חשוב מאוד בהכנת שיעורי הבית של הילד, אבל מעט שונה משחשבנו. תפקיד ההורה: לאפשר מקום מותאם להכנת השיעורים. ליצור אווירה מתאימה ללמידה. לתמוך מבחינה רגשית. לסייע במידת הצורך. בקיצור, ללוות את הכנת השיעורים אבל לא לבצע אותם עבור הילד.
מהיכן נובעת הזכות לצעוק על ילד או ח"ו להשפיל אותו וכל שכן להרים עליו יד, כאשר הוא באמצע משחק ולא בא לבצע את הפקודה השרירותית שלנו?!
הורים יקרים! עלינו לדעת, שילד ללא "סדר יום" מתקשה מאוד להכין שיעורים ולא בגלל שהוא לא רוצה או לא יכול, אלא בגלל שהוא דוחה אותם משעה לשעה עד שמגיע הלילה ואז הוא באמת אנוס ולא יכול להכינם.
ילד מתלונן על מורה או שתוך כדי העבודה במחברת הוא נזכר בעוולה או בהצקה של המורה או של ילד כלפיו שהיו בזמן שלמד בכיתה, חשוב מאוד להתייחס לתלונה ולנושא השיחה עם הילד כעניין חשוב ביותר.
אמא, אוף... עוד פעם המורה רותי נתנה לנו היום מלא שיעורים! מה היא חושבת לעצמה, שאין לי חיים אחרי הלימודים??? את יודעת, מה זה עכשיו לחפש בכל האנציקלופדיות על נדידת הציפורים?! ועוד לכתוב על זה 5 עמודי פוליו?! את תראי! אני לא יכין לה את העבודה, לא אכפת לי להיענש !"
אם נתבונן נגלה, שכמעט אצל רוב הילדים שעורי הבית יהיו מוכנים רק כשיתלוו אליהם צעקות, איומים ומריבות. אצל כל אותם ילדים שמוציאים את המיץ עד שהשיעורים ייגמרו, אפשר להציג נתון משותף- "אין להם בבית סדר-יום קבוע". ולכן בכדי להושיב את הילד להכין שיעורים, צריך לריב איתו.
. "אמא! איזה כיף, יש לי היום מלא שיעורים !"... תגידו! יצא לכם פעם לשמוע מהילד שלכם משפט כזה? בוודאי שלא! אתם יודעים למה? כי מעטים מאוד הילדים, שמכינים בחשק ובשמחה את שעורי הבית, שהרי הילד מטבעו מעדיף משחק על לימוד .
הגענו ב"ה לפרק ו' ואנו מתמקדים במטרות של שעורי הבית, או במילים פשוטות: מה התועלת שתהייה לנו אם הילד שלנו יקבל שעורי בית. הסברנו כבר 4 מטרות: .1 למידה עצמית. .2 מניעת בטלה. .3 לימוד גם בבית. .4 ערך לימוד התורה. השבוע בע"ה נמשיך להכיר מטרות נוספות.
בשבוע שעבר שאלנו: מהם בעצם מטרתם של שעורי הבית? במה הם מועילים לילד ולנו? הסברנו כבר 2 מטרות: .1 למידה עצמית. .2 מניעת בטלה. השבוע בע"ה נמשיך להכיר מטרות נוספות.
אנשי החינוך מעלים על נס את מעלת העידוד ככלי מרכזי לחינוך. אבא חושב שהוא "מחנך" את הילד על ידי ביקורת כזאת או אחרת, גם אם הוא רואה אותה כביקורת "בונה". אבל המחנכים של הדור חוזרים ואומרים שמה שבאמת גורם לילד להיבנות זו לא הביקורת, אלא דווקא העידוד.