אדם תמיד צריך להתחיל כל דבר עם האמונה. האמונה באה לפני כל דבר אחר: אמנם יש לי את התכניות שלי, אבל ה' רוצה אחרת. במקום לכעוס, להתעצבן, לרטון או להתמרמר ולהפך את היום לתשעה באב, צריך להתבטל למה שה' רוצה עכשיו. זו האמונה
ההודאה שלו באמת המתיקה את הדינים, ואשתו והילדים קבלו בשמחה את דבריו, וכל בני המשפחה נדבקו בהתלהבות ששלו, והתחילו לעזר בסדור המקום ובהגשה, עברו מחולה לחולה לעזר לו ולשמח אותו במה שאפשר.
אם היו שואלים את התלמיד הנ"ל, האם הוא מוכן לעבר את הניסיון, היה אומר: "בטח! כזה גן עדן? ריבונו של עולם, תתקע את המכונית, תשבר אותה לגמרי, רק תקרב אותי!"
ההורים הלומי הצער, פנו לעזרת האמונה. הם התחילו ללכת מצדיק לצדיק, לבקש את עצתו ואת ברכתו, ובעצמם הרבו להתפלל ולבקש רחמים על בנם. אך ככל שהזמן חלף, המשיכו הבדיקות להראות תמונת מצב שלילית
זה רכב ספורט מהיר מאד, רצתי ארבעה רחובות והוא נעלם. אשתי פחדה לשלומי וירדה למטה. התקהלו הרבה אנשים. הזעקתי משטרה, והתחילו לחקר. השוטר לא ידע מה לעשות. ראיתי שאין עם מי לדבר
כי זאת צריכים לדעת, מי שחסר לו זווג, מי שיש לו בעיות, ברפואה, בפרנסה, ובעצם כל אחד – צריך לפנות לעצמו חצי שעה לפחות בכל יום ולומר תודה על מה שחסר לו, להודות מכל הלב. ולקחת מחברות, לרשם תודות ולבוא לספר נסים ונפלאות..
כי זאת צריכים לדעת, מי שחסר לו זווג, מי שיש לו בעיות, ברפואה, בפרנסה, ובעצם כל אחד – צריך לפנות לעצמו חצי שעה לפחות בכל יום ולומר תודה על מה שחסר לו, להודות מכל הלב. ולקחת מחברות, לרשם תודות ולבוא לספר נסים ונפלאות. כך תהיה הגאלה.
כי זאת צריכים לדעת, מי שחסר לו זווג, מי שיש לו בעיות, ברפואה, בפרנסה, ובעצם כל אחד – צריך לפנות לעצמו חצי שעה לפחות בכל יום ולומר תודה על מה שחסר לו, להודות מכל הלב. ולקחת מחברות, לרשם תודות ולבוא לספר נסים ונפלאות. כך תהיה הגאלה.
כי זאת צריכים לדעת, מי שחסר לו זווג, מי שיש לו בעיות, ברפואה, בפרנסה, ובעצם כל אחד – צריך לפנות לעצמו חצי שעה לפחות בכל יום ולומר תודה על מה שחסר לו, להודות מכל הלב. ולקחת מחברות, לרשם תודות ולבוא לספר נסים ונפלאות. כך תהיה הגאלה.
כִּי זֹאת צְרִיכִים לָדַעַת, מִי שֶׁחָסֵר לוֹ זִוּוּג, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָיוֹת, בַּרְפוּאָה, בְּפַרְנָסָה, וּבְעָצָם כָּל אֶחָד – צָרִיךְ לְפַנּוֹת לְעַצְמוֹ חֲצִי שָׁעָה לְפָחוֹת בְּכָל יוֹם וְלוֹמַר תּוֹדָה עַל מָה שֶׁחָסֵר לוֹ, לְהוֹדוֹת מִכָּל הַלֵּב. וְלָקַחַת מַחְבָּרוֹת, לִרְשׁם תּוֹדוֹת וְלָבוֹא לְסַפַּר נִסִים וְנִפְלָאוֹת. כָּךְ תִּהְיֶה הַגְּאלָּה.
טרור הטילים פסק, הוכרזה הפסקת אש והשגרה חזרה לקדמת הבמה. זה טבעה של האנושות. הכל חוזר לקדמותו כאילו שום דבר לא קרה. אבל לפעמים, אין מנוס מלחזור לאזור המלחמה.
אחי היקר, אני בטוח שלא היית מתנגד לקבל טלפון מהרמטכ"ל לבוא לפגישה אישית. מצאת חן בעיניו. בא לו להיפגש איתך, והוא מודיע לך: "חייל, בהזדמנות חגיגית זו, כל הטפסים ברשותך, אתה יכול להחליט עכשיו כל החלטה, מה שתגיד קדוש. אתה קובע, אתה מחליט". שווה, לא?
וכך מאישה צעירה שהייתה רחוקה בתכלית, פתאום הרגשתי איך אהבת השם עושה בי שינויים רבים ולטובה, והכל- בשם אהבה. חזרה בתשובה כזאת הופכת הכל ליותר קל.
כשאומרים שלעולם לא מפסידים משבת - מתכוונים לזה באמת! אני עדות לזה ואתם מוזמנים להיווכח בעצמכם! סיפרו אישי מעורר על יחס עוין של בוסית נוקשה והשבת המלטפת ששמרה!
"כל השיער שלך נראה כאילו הדביקו אותו עם דבק לקרקפת וזה פשוט הזוי"... את הסאגה הזו לא אשכח. האמת, גם אין לי אפשרות כי בכל פעם שאסתכל על עצמי במראה זה יצוף מחדש.
לא הכרתי את גבריאלה רחל באופן אישי, אבל מה זה משנה? כל מה שאני יודעת זה שהעיניים שלי מלאות דמעות ובגרון תקוע לי גוש של כאב גדול. אנשים מיוחדים לא צריך להכיר...
ההתחלה תמיד רצופה במהמורות, מכשולים ולא מעט דילמות. סיפורה של טירונית בתחילת הדרך שלא עמדה בפיתוי בדמות עוגת שמנת אחרי על האש, והתובנות שלא איחרו לבוא.
מה ששמעתי באותו בוקר היה "הצ'ק נפדה, נסי בבקשה לא להרוג את בעלך שלא טיפל בזה"... רחלי רקלס והסיפור על הצ'ק האבוד והקשר בין המציאות לקבלת דברים בחיינו!