המונולוג

מלחמת הכוחות ואי השקט הפנימי חוללו בי סערה גדולה ועמוקה. זה לא קל להדוף את עצמך מדחי אל דחי בקיצוניות כזו גדולה. המלחמה הפנימית הייתה מתישה וכואבת, זה או הסערה או אני.
 
מתוך ידיעה ברורה שבורא עולם נתן לנו את חופש הבחירה, מתוך אמונה שבורא עולם מקשיב ועוזר לכל מי שפונה אליו, הצלחתי להתחזק. אבל שלא תטעו, הכוחות האפלים האלה, הנמוכים והחלשים שקיימים בכל אדם, לא מוותרים בקלות. הם ביקשו לינוק עוד ועוד כוחות, כל טיפת התחזקות שהצלחתי לנכס לעצמי בשבועות הקשים שעברתי.
 
בימים כאלה אתה מתבונן על עצמך ומדבר. מעין מונולוג כזה שאתה מנסה להבין את הצדדים שנלחמים שם בפנים. "רוחמה! מה איתך? בחייך, כמה כבר בן אדם יכול לסבול? עד מתי? מה יהיה הסוף?" שמעתי אותי-אותם צועקים בתוכי, "תראי כמה את משתדלת, מה יוצא לך מזה, הא?" ניסיתי לשכנע את עצמי מתוך ייאוש.
 
"מה פתאום!", אמרתי לעצמי מנגד, "למה את נחלשת? את יודעת שבורא עולם תמיד איתך, בטוב ובפחות טוב, כמו שרבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע מלמד אותנו – יהודי אף פעם לא לבד! השם יתברך תמיד איתו! גם בנפילות, גם בעליות, גם הכי למטה" שכנעתי את עצמי. "הייסורים הם מתנה" – אמרתי אבל היה לי קשה לאחוז בזה, כי כשקשה זה קשה, אבל לא ויתרתי, לפעמים לומר בקול גם את מה שלא מסתדר לך באותו רגע זה גם משהו, הרי זה יצא ממך, בודאי אתה מאמין לזה במקום כלשהו בתוכך.
 
מאמרים נוספים בנושא:
חושך, זה ילד בלי חיבוק
טירונים! יש קו סיום!
לשנות  את הטבע
שני  קולות
 
"רגע, רגע", שוב עמדתי מנגד וטענתי, "למה את הבעל שם טוב? את צדיקה? ובכלל, אין לך את הכוחות להתמודד עם הדבר הזה שנקרא ייסורים".
 
לא מוכנה לוותר. "בית המשפט", עונה הצד השני, "צריך פה נקודת אמת. מידת האמת מתבקשת להגיע ולהסביר". ואז, כמו עורך דין ממולח היא פונה לשופט ואומרת, "מי שמתלונן ומתבכיין נמצא בצרות צרורות, כמו שאומר הרב שלום ארוש, פותחים לו את כל התיקים ובודקים שמא עשו לו עוול חלילה בשמים. בכל המקרים, אין מציאות שנעשה עוול לאדם, הכל קיטורים ותלונות שווא. ואז, מסכן, באמת מסכן, עדיף לא להיכנס לזה בכלל" היא אומרת ובזה חותמת את דבריה.
 
הקולות מתחלפים, מתגברים ועושים לי הרבה רעש בראש. "די! בורא עולם, אייכה?" אני צועקת. הדמעות זולגות, לא רק על הלחיים אלא גם בפנים, בלב. "אבא, תעזור לי בבקשה, מאוצר מתנת חינם, לא משום מקום אחר".
 
כשקשה, זה באמת קשה. וקשה קל, הכל קטן עליך. אתגרי החיים נראים כמו צ'יפסים טעימים. אבל כשהטעם משתנה והמרירות משתלטת, כשהבעיות נראות פתאום כמו הר ענק, כשכל עכבר הופך לפיל מפחיד ומאיים, זה קשה. "מוחין דקטנות" מגדיר רבי  נחמן מברסלב את המצב הזה. נדמה לי שהצלחתי להבין טוב מאוד למה רבי נחמן מתכוון. כשהרע מתגבר עליך, פתאום אין לך ישוב הדעת וגם לא טיפת סבלנות לעצמך, כל שכן לאחרים. העצבות משתלטת והמרה השחורה תופסת מקום נכבד בחיים. המוח כאילו מצטמצם, או יותר נכון מה שיש בתוכו, המחשבות מכבידות והעייפות מסמנת מטרות כבושות בכל חלק ממך. השליליות מתפרצת החוצה ועוצרת אותך מלעשות אפילו את הצעד הכי קטן.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
להשתחרר
השמים  הם הגבול
והפעם: כמו דלעת
 
ופתאום שקט. שקט מתועש וזמני ביותר. כמו כדור אקמול שלא יעזור למצב של קריסת מערכות. אני מנסה להתחזק באמונה, באהבה של בורא עולם אלי, מודה, מבקשת סליחה. לפעמים קצת צינית, ולפעמים לא. הירידה התלולה הזו יותר מפחידה מרכבת הרים בלונה פארק.
 
בכל אופן, צריך להגיע להסכמה (כנראה שלא רק במושגים כלל עולמיים, אלא קודם כל בפנים). אני חייבת להסכים עם האהבה והרחמים של הבורא, לקבל אותם, להאמין בהם, לחיות אותם, גם אם זה יצריך ממני מאמצים לא אנושיים. זה המקום לנשימה עמוקה, לקחת אוויר ולמלא את הריאות. אחרי הנשימה באה התודה. על מה? גם על זמנים כאלה, שהרי הם חלקי וגם בהם אני צריכה לשמוח. גם על כל נשימה ונשימה, על הלב הפועם… יש! צד אחד זקף נקודת זכות, צד שני קיבל נוקאואט רציני.
 
1:1
 
נדמה לי שאנחנו במצב של תיקו. אבל הצד השני לא ישב רגע על רגל. עכשיו אני צריכה להתמודד עם הרגשות, הבלבולים וכל הקשיים. התיקון  הכללי הוא פתרון מצוין, אבל מה עושים שאין כוח לומר אפיל ופסוק אחד? "אייכה?" אני שוב צועקת, מבקשת עוד רחמים, עוד קצת אנרגיות והתיקון הכללי נאמר, לא יודעת אם זה היה עם כל הכוונות, אבל לפחות זה היה ממקום עמוק בלב.
 
כשקשה, זה באמת קשה. אבל משהו קורה, לפחות מתחיל. מה שפעם העסיק את המוח מתחיל להעסיק אותו שוב – התובנות. שאלות מנחות שעוזרות לנשום קצת יותר לרווחה. 'למה את מתבכיינת, רוחמה? לכולם יש אתגרים, תגידי תודה שזה חלקך, שעם זה את מתמודדת. צאי מהבועה השחורה הזו ותלחמי. נסי להשתמש בכוח התפילה לא רק בשביל עצמך אלא גם על עם ישראל. וחסר על מה? ממש לא, לצערנו הרב.
 
2:1
 
פיו.. זה לא היה קל, אבל הרגשתי חיוך בזווית הפה. תחושה של הקלה אמיתית והשקט כבר לא מזויף. היצר הטוב מתחיל לקבל במה יציבה. האהבה מתפשטת בכל כולי והרחמים של הבורא עוטפים אותי. מנגד מנסים הרגשות השליליים שוב להטביע אותי, אבל הפעם זה לא מצליח להם. אני מתמסרת לקול שאומר שצריך לדון לכף זכות, לוותר, להכניס חמלה ללב. הר הגעש כבר לא מבעבע והלבה לא מאיימת להתפרץ ממנו.
 
הבוקר אפילו התבודדתי, וזה הישג אדיר. כבר כמה שבועות שהמילים לא מצליחות לצאת החוצה, 'הריני מקשרת את עצמי' ובזה זה היה נגמר. שתיקה רועמת שהיום הפכה לדיבורים. אני יודעת שגם לאמירת 'הריני מקשר' ושתיקה יש כוח בשמים והעיקר הוא הרצון, אבל זה יותר גדול ועצום כשאתה יכול לשמוע את המילים שיוצאות לך מהלב. כבר אין לי שום ספק, הכוחות הטובים מתעוררים חזרה בתוכי. הצד שמנגד נחלש.
 
וכאן המקום לומר לכם שמגיע לי מזל טוב. על מה, אתם שואלים? ובכן, נולדתי מחדש. אני בריה חדשה. מה שהיה – היה, ומה שיהיה – עדיין. פתחתי דף חדש ואני מוכנה ומזומנה לחיים חדשים מלאים בטוב, אהבה, חסדים ורחמים. ואת המתיקות הזו אני מאחלת לכולנו.
 
 
* * *
רוחמה אפרתי, בעלת תואר B.Aבפסיכולוגיה ותקשורת, יועצת ומטפלת רוחנית ליחידים וקבוצות, מרצה ומעבירה סדנאות וחוגי בית. שדכנית למגזרים השונים. לפרטים והתייעצות:ruhi_d@walla.co.il, אתם מוזמנים לבקר באתר שלי:  www.ruchama.co.il