הושענא רבה: תפקיד הערבה

צריך להרגיש צער על הערבה, שיחד איתה אנו זוכים לקיים את מצוות ארבעת המינים בסוכות. הערבה, חסרה את ניחוח האתרוג וההדס וגם את היכולת לתת פרי כלולב – התמרים. הערבה מייצגת את הפשוטים והקטנים שבעם, את אלה שלא למדו תורה וגם אין בהם שפע של מעשים טובים.

ישנה מסורת עתיקה שהתגלגלה אלינו עוד מהר סיני, שביום האחרון של חג הסוכות הערבה הופכת לכוכבת ההצגה. בימים בהם בית המקדש עמד על מכונו בירושלים, הכהנים היו מגביהים את הערבות וזוקפים אותן סביב המזבח. ובבתי הכנסיות בימינו, אחרי שמקיימים את המצווה עם ארבעת המינים, אנו מניחים את האתרוג, הלולב וההדס בצד ומגביהים את הערבה. אחר כך, בסיום ההושענא המתפללים חובטים ברצפה עם הערבה.

מדוע הערבה הענווה זוכה לתשומת לב שכזאת? ומה משמעות המנהג הקדום של חבטת הערבה ברצפה?

חילול שבת ביפו

בערב חג הסוכות, סיפר הרב קוק לתלמידיו את הסיפור הבא:

האירוע התרחש ביפו, כאשר הרב קוק שימש כרבה של יפו משנת 1904 ועד 1914. ביום שבת, צלם רחוק מתורה ומצוות הגיע לשכונה והפריע את שלוות השבת ואת מנוחתם של התושבים הדתיים של השכונה. תוך התעלמות מוחלטת וזלזול ברגשותיהם של תושבי השכונה, הוא העמיד את מצלמתו הגדולה באמצע הרחוב והחל לצלם.

חילול השבת ועוד בצורה שכזו עורר את זעמם של התושבים. אחד מהם, שרתח מזעם יותר מכולם על הצלם חסר ההתחשבות והרגישות, לקח דלי מים ושפך על הצלם. והאחרון, זעם לא פחות משאר התושבים. הוא היה בטוח בצדקתו ובמעשיו עד כדי כך שהחליט לפנות בתלונה אל רבה של יפו – הרב קוק, ולספר לו על מעלליו של שופך המים.

'מדבריך, אני מבין שאין לך ידע ולו הקטן ביותר בכל הקשור לחילול השבת ועוד בפרהסיה' אמר לו הרב קוק. 'אבל אתה צריך להבין שמה שעשית היה פגיעה חמורה בקהילה. נכנסת לשכונה של שומרי שבת ופגעת ברגשותיהם לעומק, ממש קרעת את ליבם.

'נכון, הדרך הנכונה להסביר לך את טעותך הייתה צריכה להיעשות בדיבורים. יכול להיות שהיית מבין את מה שעשית והיית מפסיק. אם אותו אדם ששפך עליך מים היה מתייעץ אתי לפני כן, ברור שלא הייתי מרשה לו לשפוך עליך מים.

'בכל אופן, הוא לא שאל, אלא פעל באופן אינסטינקטיבי. עליך לדעת, שישנם מקרים שבהם התנהגות כזו, עד כמה שאינה מנומסת ואפילו חורגת מעט מהנורמות המקובלות, לא פעם מוצדקת. במקרים בהם אנשים מזלזלים בנורמות חברתיות של אנשים אחרים – התגובה הלא ספונטנית בדרך כלל משיגה את התוצאה הטובה ביותר ומונעת צער עתידי.

'מקרה כזה ראינו אצל עם ישראל במדבר, בזמן שחטאו עם בנות מדין, ותגובתו של פנחס, כפי שהתורה מספרת עליה, לא התאימה לשום נורמה או 'הלכה', אלא כמעשה שנבע מתוך קנאות גרידא. אם פנחס היה שואל מה עליו לעשות, ברור שלא היה נאמר לו להרוג את זימרי. אך מכיוון שפעל ועשה את מה שעשה, ומנע תגובה כואבת עתידית, הקנאות שלו התבררה, אחרי הכל, כמועילה ואף עמדה לו לזכות לדורות'.

הבייתוסים והערבות

אבל מה עם הערבה וסוכות? הרב קוק המשיך להסביר לתלמידיו:

הערבה הענווה מציינת את אותם אנשים פשוטים – את אלה שלא למדו תורה וגם לא שופעים במעשים טובים. אך עדיין, ה'ערבות' הללו מבורכות בשפע של היגיון פשוט ומשוחררות מכל שיקול שצריך לקחת בחשבון במקרים מסוימים ומכריעים. לאנשים האלה יש חלק חשוב מאוד בהיסטוריה של העם היהודי.

בתקופת התלמוד, הייתה כת שנקראה כת הבייתוסים. כת זו חלקה על פסיקות והלכות רבות שפסקו החכמים באותה תקופה. כך למשל, הם לא הסכימו להגביה את הערבה בשבת בבית המקדש (כידוע, הכהנים היו זוקפים את הערבות על צידי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח, וביום שבת היו מכינים מראש את הערבות בתוך קערת זהב, כך שעם ישראל יכלו להגביה את הערבה גם ביום השבת).

שנה אחת, כשהיום האחרון של סוכות נפל ביום שבת, הבייתוסים לקחו את הערבות והכניסו אותן מתחת לאבנים. הם ידעו שהרבנים לא יזיזו את האבנים בשבת, משום שהאבנים הן מוקצה.

בשבת בבוקר, מספר אנשים פשוטים, שלא נתנו דעתם לאיסור של הרבנים בעניין מוקצה, ראו את הערבות מונחות מתחת לאבנים. תגובתם הייתה פשוטה וללא כל מחשבה תחילה: הם משכו את הערבות והניחו אותן במקומן. כך יכלו הכהנים לקיים את הגבהת הערבה כמדי שנה ולזקוף אותן סביב המזבח (סוכה מג, ב).

מדוע התלמוד מדגיש שמעשה ראוי לשבח זה נעשה דווקא על ידי אותם פשוטים? הבייתוסים, בהכניסם את הערבות מתחת לאבנים, העמידו את הרבנים במצב מביך וקשה. אם לא היו מגביהים את הערבות בשבת, הבייתוסים היו יכולים לזקוף זאת לעצמם כהוכחה לכך שהרבנים מסכימים עם דעתם שאין להגביה את הערבה ביום שבת. מצד שני, אם הרבנים היו מחליטים להזיז את האבנים, הבייתוסים היו טוענים שאיסור מחמת מוקצה בטל ומבוטל.

אולם, הדילמות שניסו הבייתוסים להציב בפני החכמים מעולם לא התגשמו. אותם פשוטי העם פתרו בפשטותם את העניין. הם לא שאלו שאלות. הם פעלו כפי מה שהיה נראה להם כפעולה טבעית מתבקשת.

תפקיד הערבה

המנהג לחבוט ברצפה את הערבה הוא לא כדי להעניש את הערבה, כמו שנוהגים לחשוב (אלה שלא למדו מספיק תורה). זה נועד כדי להראות שהערבה נחשבת ומוערכת, כלומר הערבה היא כוח טבעי ובריא וחלק בלתי נפרד מהעם היהודי. אם כן, איננו חובטים את הערבה. אנו חובטים עם הערבה.