לב יהודי בעיר החלומות

 

 

 

"לב יהודי עורה הקיצה, קום ישן ושוב אל ה’ אלוקיך" (משבחי הבעל-שם-טוב).

 

חיפשתי אחר תכלית החיים ומשמעותם…

 

נסעתי בארצות שונות ונדדתי ליבשות רחוקות לראות מקרוב מה חדש… לרקוד, לבלות ולהתבלות, בכל מיני מסיבות וחגיגות, פסטיבלים וקרנבלים… שום דבר לא הצטרף לכלום. הכל היה ריק ומתפרק, חולף עובר, מתנפח ומתפוצץ כבועה. החיים זרמו החוצה ואני שאפתי פנימה. רציתי לתפוס ולהחזיק שיישאר לי משהו ביד – אך הכל נמס ונזל בין האצבעות. חייתי את הרגע וטבעתי בתוכו. בתוך המערבולת הייתי מוקף ומסונוור בזרקורי זוהר מזויף ואושר מלאכותי. הגוף היה מואר אך הנשמה גיששה באפילה, בוכה במסתרים. נחשבתי להצלחה אך לא ידעתי את נפשי מרוב אכזבה.

 

החיים עמדו להיגמר לפני שהתחילו ויום אחד הרגשתי שמיציתי את עצמי וסיימתי את חלקי, שבעצם אין לי בשביל מה לחיות אלא כדי לחזור על מה שכבר עשיתי, ושאלתי את עצמי: בשביל מה?… בשביל מה באתי לעולם?… מדוע אני חי?… לאן אני הולך?…

 

השאלות נתנו לי את התשובה והחזירו אותי הביתה… אל האמת.

 

"ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".

 

"נשמת כל חי תברך את שמך…"

 

"ואילו פיני מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחב רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקם להודות לך…"

 

בשירת חיינו אנו יכולים וצריכים להודות, להלל ולשבח את בורא העולם שנתן לנו חיים. "כל הנשמה תהלל י-ה" – על כל נשימה ונשימה. כל הזמן.

 

"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" (מלאכי ג’)

 

נולדתי בחיפה, בכ"ב תמוז תש"ה, וגדלתי על הכרמל בבית חילוני שהמסורת ביקרה בו פעמיים בשנה: בערב יום כיפור הלכנו אליה, לעמוד מחוץ לבית הכנסת ולשמוע מבעד לחלון את תפילת "כל נדרי"… ובפסח היא באה אלינו בליל הסדר.

 

כשהייתי ילד תמיד ציפיתי לרגע שיגידו לי ללכת לפתוח את הדלת לכבוד אליהו הנביא, זה היה עבורי העניין החשוב ביותר בכל הערב. הייתי עומד בפתח וקורא – ‘בוא אליהו, בוא!…’ אחר כך הייתי יושב ומתבונן בכוסו של אליהו, לראות אם כבר ניכר ששתה מהיין… לחיים.

 

כעבור שנים רבות "נפגשנו" שוב, כאשר גרתי בלוס אנג’לס ועסקתי שם בהוליווד, בעולם הבמה והמסך. חיי היו רחוקים הן מהבית והן מהמסורת, וערב אחד כאשר עצרתי על חוף הים להתבונן בשקיעה, שמעתי להפתעתי מאחורי – מבעד לחלון בית הכנסת "אהבת ישראל" בוניס, את תפילת "כל נדרי".

 

היה זה ערב יום כיפור ואני לא ידעתי…

לא ידעתי את היום ולא ידעתי את המקום…

עד ששמעתי… שמעתי ונזכרתי… נזכרתי ב"כל נדרי"…

עמדתי שם שעה ארוכה, פני אל הים ובעיני דמעות.

משם התחלתי לחזור… והדרך נמשכת עד היום.

ברוך השם שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה.

 

באותה תקופה נתבקשתי על ידי חבר להאזין לשיר שכתב להצגה חדשה וכך, בשעת לילה מאוחרת על פני האוטוסטראדה המהירה, נקלטו באוזניי וחדרו לליבי מילות השיר שלהפתעתי דיברו על אחרית הימים וקראו – בוא אליהו, בוא!…

 

שוב נזכרתי בימים הרחוקים, בימי הילדות…

 

היה זה כנראה הזמן המתאים לחזור אחורנית… להאט את מכונית חיי ולשנות כיוון – לצאת מהכבישים המטורפים של קריירה והצלחה. התחלתי לחשוב ולעשות חשבון נפש – מה אני מחפש ומדוע אני שם. אליהו הנביא הביא אותי בסערה להתבונן ולהסתכל השמימה. עברו שבועות וחודשים של ספקות ולבטים ולבסוף הגעתי למסקנה – עלי לחזור הביתה.

 

כעבור זמן מה כתבתי מכתב לחברי שנשאר שם בעיר החלומות…

 

"הנה הגעתי – אני כאן! עוד "תינוק שנשבה" – ונגאל! עוד עבד לאדון עולם, עוד חייל בצבא השם. בקיצור ולעניין, עוד יהודי למניין… בחסדי השם ובמזל טוב התחלתי לחיות מחדש.

 

אספר לכם איך זה התחיל. איך לילה אחד, אור לכ"ח שבט תשמ"ב, בין מוצאי שבת ושחר יום ראשון, ישבתי ליד שולחן העבודה שלי והרהרתי… כך סתם כפי שאדם מהרהר לפעמים בינו לבין עצמו, בחיים בכלל ובחיי בפרט, מה עוד אני רוצה לעשות ולהשיג.

 

באותה תקופה גרנו בכפר קטן ושקט, בבית נאה עם גג רעפים אדום ודשא ירוק במרחק הליכה מן הים הכחול שאני כל כך אוהב, ממש אידיליה בצבעים טבעיים, ונדמה היה כאילו הגענו אל השלווה והנחלה. אך זה היה רק "כאילו", תדמית חיצונית שלא היה לה כיסוי פנימי. כבר היה מאוחר וכמעט התפתיתי לשקוע בעולם החלומות ולכבות את האור, אך היה משהו שטרד את מנוחתי – מה באמת חסר לי, ומה באמת אני רוצה?

 

נאנחתי מעמקי נשמתי – לאלוקים הפתרונים!

 

מה? למי? מה אמרתי? כאילו לפי צו פנימי בלתי מובן הושטה ידי השמאלית אל מדף ספרים לפתוח את התנ"ך הישן שבו למדתי בזמנו לבחינות הבגרות. פתחתי אותו ב"עיוור" ועיני נחו מיד על המשפט "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה’…" (שמואל ב, פרק ו’, י"ד). קראתי את הפרק כולו מראשיתו ועד סופו ונפתחו לי העיניים… וגם הלב. אם זה מה שדוד מלך ישראל עושה, "מפזז ומכרכר לפני ה’" – אז מה עוד יש לשאול ולהתלבט? זה מה שצריך לעשות.

 

ריבונו של עולם, הנה זה כבר שנים רבות שאני משחק על במת עולמך ולא השכלתי לראות ולהבין כי לפניך אני משחק, עד הרגע הזה בו נפקחו עיני לראות כי אפילו דוד מלך ישראל משחק לפניך מלך מלכי המלים…. "הטוב שמך ולך נאה להודות".

 

באותה שעת לילה מאוחרת התעוררתי מתרדמת החורף הארוכה של חיי, ואילו ידעתי הייתי כבר אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרתי בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך".

 

יש הקונה עולמו בשעה אחת ואני מאמין שכך קרה לי. "הבא ליטהר מסייעין אותו".

 

אכן כן, נעשה עמי חסד של אמת ונפקחו עיני לראות כי יש "משחק" ויש משחק. ובחרתי בחיים "ושחקתי לפני ה’". וכדברי דוד המלך יש שכר לאמונה – "תורת ה’ תמימה משיבת נפש, עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה’ ישרים משמחי לב, מצות ה’ ברה מאירת עיניים, יראת ה’ טהורה עומדת לעד, משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו" (תהלים י"ט).

 

יגעת ומצאת – תאמין! ואז רק "אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש, שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו", זהו זה, ידידי. לאחר שהבדלתי בין האור ובין החושך, נפתחו שערי השמים והסיוע ניגר כמים, וכעבור שבועיים התארחנו בכפר חסידים ובאוהל אברהם עשינו שבת כדת וכדין.

 

והנה הסתבר לנו, פלא פלאים, שגם בלי לנסוע בדרכים ובלי רדיו ועיתונים – אפשר, ועוד איך! ליהנות מן השבת ו"לעשות חיים". תרתי משמע.

 

ושבת המלכה הוסיפה להאיר לנו פנים והזמינה אותנו לבתים יקרים, ממש בתי מלכות צנועים ופגשנו אנשים נפלאים ונסיכים נבונים שיודעים לשאול וגם יודעים להשיב.

 

והכנסת האורחים הזאת הייתה כל כך שמחה ונעימה שממש נעתקו המילים מפינו כאשר רצינו לומר – תודה… ועד מהרה למדנו להודות בברכה – תזכו למצוות! וכך, לפתע פתאום, תוך חודש שבוע ויום ראינו כי המציאות הזאת יפה מכל חלום.

 

לך התודה!