ספר השיאים והנר הקטן

מדהים לגלות מה אנשים מסוגלים
לעשות, ולו רק בכדי להיכנס לספר השיאים,
ולאלו עוצמות של טירוף הם מעפילים כדי
להרשים את יושבי תבל. ומה הכי מדהים?
שנר קטן וזעיר שבר את כל השיאים…
 
 
מדהים לגלות, לאלו עוצמות של טירוף מסוגלים בני אדם להעפיל, ולו בכדי להשיג את המעשה המרשים בתבל. אנשים שעל פי אמות מידה פסיכולוגיות עומדים בכל הסעיפים השפויים, יוצאים מדי פעם מתחום ההיגיון רק בכדי לנסוק אל מעבר לגבולות הנורמה, ולעשות סוף סוף משהו, שניתן יהיה לזהות בו חידוש.
 
ספר אחד בתבל, רב מכר בינלאומי, מכיל את הקהילה המוזרה הזו. מתועדים שם מעשיהם של אנשים שהפליאו לעשות בכל תחום שיוכל הדמיון הפרוע להכיל. ולפעמים אתה עומד ושואל: מה בדיוק עבר להם בראש? מה גרם לכל כך הרבה אנשים להתנהג באופן משולל היגיון עד להחריד?
 
סביר להניח שלכולנו יש הסבר ברור לתופעה. בני אנוש יעשו הכל בכדי לרכוש הכרה. ובתוך כמה מיליארדי הולכי על שתיים קשה מאוד להבחין בעוד אחד, בהוא שצועד אי שם ברחובותיה הסואנים של בריטניה, הונג קונג, צרפת וחברותיהן. מתוך ההמון הסתמי, מבקש הפרט האנונימי להוכיח לעולם ובעיקר לעצמו: 'תשמעו חבר'ה, עשיתי משהו של ממש, אינני סתם עוד אחד'.
 
חומר מילוי אנושי
 
למעשה, אין צורך להרחיק עד ספר השיאים של גינס, את ספרי השיאים רושמים בשקדנות רובם של בני תבל. כל אחד מאיתנו במקום כלשהו, שואל את עצמו ללא הרף, מה אני עושה כאן בכלל? הרי לא באתי הנה אלא בכדי להיות 'עוד אחד', חומר מילוי לעולמו של הבורא.
 
כמו בכל סרט טוב, גם בעולמנו המרתק, מככבים במרכז הזירה שחקנים ראשיים. הם שתופסים את העין, להם משפט התהילה. המתנדבים שמילאו את השטח בסצנה ההמונית גוייסו דרך מודעה בעיתון. ובמירוץ החיים שואל האנוש הממוצע את עצמו – אולי לא הובאתי הנה אלא על תקן 'המון', האנושות היא מצרך הכרחי לגלגולם של מאורעות על ציר הזמן, וכל תפקידי מסתכם אולי רק בנוכחות סתמית?
 
אף אחד לא אוהב להיות שוליים, בודאי לא תמונת רקע עבור שחקן אחר. אם לא המרכז, מבקש אדם מן השורה להיות לפחות בעל אישיות לעצמו, תכלית ומטרה משלו. את ההיחלצות מאותה קרן זווית, אנחנו מנסים לבצע בסדרת מעשים הירואיים. משהו מיוחד, יוצא דופן, מרשים, העיקר שלא להיות עוד פרט מתוך המון.
 
נר בודד  
 
חג חנוכה הוא חג של ניסים ונפלאות. הטבע עומד פעור פה מול השגחה שוברת גבולות. וכשמבקשים מאיתנו חכמינו ז"ל לעשות הדים ועדות לנס, הם מצווים אותנו להדליק נרות. לפירסומי ניסא – שכולם ידעו. הנר וההדלקה אמורים לפרסם את השם בעולם. ואנחנו, כמו כל משרד פרסום טוב, מעוניינים לפתוח ערוצים יעילים ליצירת תהודה ציבורית.
 
מנוקדת המבט של יחצ"ן, קצת קשה להבין את ההלכה. מדוע מגבילים אותנו דווקא לנר בודד, ועוד מוסיפים ומזהירים שלא תיווצר חלילה אבוקה? רק נר, ודווקא נר? ולהוסיף אחד בכל לילה? באמת, מה העניין? למה שלא נתפוס יוזמה ונעלה משואה מרשימה, משהו בסדר גודל של ל"ג בעומר?
 
חנוכה הוא חג שמצוי לגמרי בתחומי העולם הזה. בשונה ממועדים אחרים בהם אנו נקראים למעלה, אל עולמות הרוח הטמירים. בשמונת ימי החנוכה יורדים האורות וההתרחשויות העליונות הנה, אל גבולות המקום והזמן. הנר הקטן שמרצד בחלונות הוא אור עליון שירד לכאן בכדי לספר משהו שבמחוזות החומר לא תמיד שומעים.
 
נרות החנוכה מספרים על נס, נס מיוחד. המרכיב המרכזי ביותר בנפלאות חנוכה הוא הקצת. מעטים ניצחו רבים, כמות מזערית של שמן דלקה שמונה ימים. בקיצור, המעט מנצח את ההרבה.
 
מלכות יוון הרשעה העלתה לפסגת התודעה את הגוף. לתפישתה, ככול שיתפרש הפרט ויתפוס מקום בסביבה, כך תגדל הצלחתו. האיצטדיונים ומרכזי אומנות הגוף הם פרי המצאה יוונית. בממלכה הזו נולדה בעצם הסגידה לכוח ועוצמה אנושית. מנקודת המבט היוונית, אם אינך תופס מקום בשטחי החומר הממשיים אינך קיים. את השטח ניתן למלאות בנוכחות חומרית כמו גם במנטלית. אלילי הגוף הם הצד האחד של התמונה, באותה מידה שקדו גם אלילי הרוח לפתח את אישיותם ואת דעתם 'הרחבה'.
 
לפנות מקום להתגלות
 
הפחד מפני היעלמות במרחב בא אלינו, איפה, ממלכות יוון. הם שנטעו בנו את החרדה מפני אובדן האישיות. יהודי הוא נשמה טהורה, חלק אלוק ממעל. אם ישאלו אותה, תבקש הנשמה לעצמה רק פינה שקטה. ככל שיבחינו בה פחות, כך תהיה יותר מרוצה.  החשמונאים שניצחו את היוונים עשו זאת עם הנשק ההפוך מזה ששימש את ממלכת הכוח. 'כי אתם המעט מכל העמים' נאמר עלינו, והמעט הוא זה שניצח.
 
מסיבה זו מקפידה ההלכה על נרות דווקא. הכוח לסלק את החושך טמון בקצת. דווקא המעט והקצת מסוגל להכניע את בעלי הכוח והעוצמה. השאיפה שלנו לעשות משהו גדול, נובעת מהפחד מפני היעלמות וסתמיות. הדרך היחידה להתעלות אל מעבר למעמד של 'עוד אחד' היא למצוא את המיוחד והנדיר שבכל אחד. יהדות נבנית מתוך מעשים קטנים, אורות מרצדים בחושך סמיך. יהודי איננו מבקש לתפוס מקום, היהודי הקטן מבקש דווקא לפנות מקום. לנקות עוד ועוד חלקים של אגו ולהניח בתוכו מקום פנוי להתגלות הבורא.
 
נס חנוכה נעשה על ידי אנשים שהסכימו לתת להשגחה העליונה להופיע דרכם. האנשים הללו שלא ביקשו מעולם לחקוק את שמם ואת פועלם על דפי ההיסטוריה, דווקא הם שזכו להוביל את הניצחון הניסי.
 
ספר השיאים האמיתי נכתב ומתעדכן כל העת. מתועדים שם מעשים גדולים שעושה הבורא יתברך בעולמו. כל אחד מאיתנו יכול לרשום מדור אישי של נפלאות. צריך רק לפנות טיפונת מקום, ולהעניק להשגחה העליונה את האפשרות להתגלות. ההתייחסות שלנו לניסים הקטנים, להשגחות שבשגרה ולנפלאות של יומיום, היא שיוצרת את ספר הפלאים, שבכל עת ורגע שובר שיאים חדשים של ישועות ונפלאות.