בלי זיופים

כשהתחלתי להתקרב בהתחלה לחסידות ברסלב, לפני כתשע שנים, הייתי ה"מוזרה של העיירה", כי מי בכלל דיבר עם אלוקים?!? מי בכלל דיבר על אלוקים?!?…
 
אבל הרבה דברים השתנו מאז. אחד השינויים הגדולים הוא שיש מי שרואה בחסידות דבר 'קולי' כזה, במיוחד במעגלים מסוימים בחברה הישראלית. לא מעט אנשים חושבים שלהיות חסיד ברסלב זה מעין קיצור דרך לכל מי שרוצה לעשות רושם על הסובבים אותו, להפגין את היהודי שבו, זה שחושב לעומק וברצינות.
 
הכל אמור להיות טוב ונפלא, ובמובנים רבים זה כן. אבל כמו שכולם יודעים, שום דבר לא שלם וגם לא יכול להיות שלם עד שמשיח יבוא, ולכל ההתפתחויות והתהליך הרוחני הנפלאים שאנשים חווים מתלווה גם הצד האפל והחשוך…
 
לא מזמן זכיתי להיות שוב באומן. ישבתי במתחם קברו של רבי  נחמן והתבודדתי כש"חסידה מאמינה" חדשה נכנסה לאולם. זה היה בזמן שקיעה והמקום היה כמעט ריק, חוץ משלוש נשים שנרדמו על ציונו של רבי נחמן.
 
מאמרים נוספים בנושא:
ברסלב  האמיתי
עדיף  משוגע
היופי  שבפשטות
 
המנוחה הזו ליד קברו של רבי נחמן, במיוחד אם היא נמשכת הרבה זמן, מקשה על מי שרוצה להתקרב לציון עצמו, אז לקחתי כיסא והתיישבתי לא רחוק מהן והמשכתי לדבר עם אלוקים. אבל "החדשה" לא הייתה מרוצה ממה שראתה. היא החלה להעיר את הנשים וגערה בהן שהן יושבות שם יותר מדי זמן וזה מפריע וזה לא בסדר ו…
 
"וגם אני רוצה להיות קרובה לצדיק!" צעקה עליהן תוך שהיא מנסה לפלס את דרכה אל המצבה בין הכיסאות שלהן (כמובן ש"כוחי ועוצם ידי" הם לא חלק מברסלב ובטח לא דרך להתקרב לצדיק… לפחות במובן הרוחני).
 
ברגע שהישנוניות פינו לה את המקום היא השתטחה על המצבה והחלה לייבב. ליבי התרכך בקרבי. פתאום חשבתי לעצמי שאולי, בעצם, היא אישה מסכנה, מלאה בעצב וייסורים ולכן התנהגה כך… אבל היבבות המשיכו ואחרי זמן קצר הפכו ליללות, והיללות המשיכו והפכו לצעקות מוזרות שהחלו להישמע יותר כמשהו טורדני מאשר בכי שיוצא מהמקום הכי עמוק של הלב. ואז הבנתי שעל המצבה נמצא 100% זיוף בפעולה.
 
איך ידעתי? פשוט, במשך שמונה השנים האחרונות הייתי המון שעות בהמון קברות צדיקים וראיתי המון אנשים שהביעו רגשות אמיתיים מתוך התהליך שעברו. לפני שהגעתי לרבי נחמן לא פגשתי אנשים שמייללים כמו רוחות במשך חצי שעה…
 
כן, הם בכו. כן, יבבו בקול. כן, לא פעם יצא מפיהם קול אנחה, ואפילו בכי קורע לב, אבל לא במשך חצי שעה, ולא כמו האישה ההיא מאומן. וככל שהיא המשיכה לבכות ולילל כאילו הייתה שחקנית בתיאטרון, הרגשתי שהדבר הזה הופך להיות טורדני ומעצבן. וכשמשהו מפריע לך, כשמשהו מעצבן ומרגיש מאוד לא טוב הוא פוגע לך בנשמה, וזה היה עוד סימן גדול שהאישה הזו לא באה ממקום טוב, כי לבכי אמיתי שיוצא מלב נשבר באמת יש צליל שלא שמעתם קודם לכן, משהו שגורם לך להזדהות ולרצות לחבק את האדם הזה, והוא בטח לא מעצבן.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
סוס  האשליות
סדנת להתמקד בעצמי
אחד  מאלף
 
מה עושים? הרי הכל מהשם, אפילו הזייפנים הכי גרועים, אז החלטתי לבקש מבורא עולם שפשוט ישתיק אותה כי זה היה ממש בלתי נסבל. חצי שעה לאחר מכן היא שתקה. חמש דקות נוספות, והיא כבר הייתה בחוץ.
 
אני נשמעת כמו שופטת איומה, נכון? כי איך אני יודעת שזאת לא 'העסקה האמיתית'? איך אני יודעת שלא הייתה כאן 'כנות'? שוב, התשובה מאוד פשוטה – כשמשהו טוב, הוא גורם לנו להרגיש טוב. כשמשהו רע, הוא גורם לנו להרגיש רע, ואפילו רע מאוד. והאישה הזו באמת גרמה לי להרגיש רע.
 
זה נפלא שחסידות ברסלב מוכרת בקרב אנשים רבים בכל רחבי העולם, אבל כולנו צריכים להיות עם היד על הדופק ולתת את הדעת על אנשים שמנסים לנצל את הדרך שרבי נחמן הורה לתלמידיו ולבאים אחריהם לטובתם האישית. לפעמים אנחנו מנסים 'לחפות' עליהם עם כל מיני תירוצים, 'הם רק מנסים לשמח אנשים', 'רבינו אמר שעדיף להשתטות ועל ידי זה לבוא לשמחה ולא ליפול לעצבות ודיכאון', 'כל אחד והדרך שלו לעבוד את השם'…
 
נכון, ונחמד מאוד. אבל אנחנו צמודים לכלל הראשון – אם בכיות, צעקות, שירה וכל דבר אחר גורמים לנו להרגיש לא בנוח והם מטרידים, זה לא בא ממקום טוב. אם זה מעצבן ומעורר חלחלה, זה לא יכול להיות טוב. נקודה. ואם זה לא טוב, אז זה רע. וכאן אנחנו חייבים להיות שומרים טובים ולא להירדם בשמירה, אחרת צצות להן כל מיני סדנאות ומפגשים שהם כביכול רבי נחמן, אבל הם לא! ממש לא!
 
כולי תפילה שנזכה להיות קרובים לבורא עולם ולצדיקים באמת, בשמחה ובצורה בריאה ומועילה, אמן.