החכמה הגדולה, לא להיות חכם

החכמה הגדולה היא, לא להיות
חכם! כן, רבי נחמן מגלה לנו את
זה. ואפילו למי שיש מוח גדול באמת,
גם הוא צריך להשליך את כל
החכמות ולעשות הכל בפשיטות!

מבצר המרגליות, חלק 6

תמימות ופשיטות

אין צריכין שום חכמות בעבודת הבורא יתברך, רק תמימות ופשיטות ואמונה. פשיטות הוא גבוה מן הכל, כי השם יתברך ברוך הוא, הוא בודאי גבוה מן הכל, והוא יתברך, הוא פשוט בתכלית הפשיטות (שיחות הר"ן ק"א).

החכמה הגדולה, לא להיות חכם

זה כלל גדול ויסוד ועיקר בעבודת השם, להיות תם וישר וכו’, לעבוד אותו יתברך בתמימות, בלי שום חכמות כלל כלל לא…

ובאמת, אחר כל החכמות, אפילו מי שיודע חכמות באמת, אחר כל החכמות צריך להשליך כל החכמות ולעבוד את השם בתמימות בפשיטות בלי שום חכמות, וזה היא החכמה הגדולה שבכל החכמות, לבלי להיות חכם כלל. כי באמת אין חכם בעולם כלל, "ואין חכמה ואין תבונה" נגדו יתברך, והעיקר הוא כי "רחמנא ליבא בעי" (הרחמן רוצה את הלב) (עפ"י משלי כ"א, ל’, סנהדרין קו, ע"ב, זוהר תצא דף רפ"א ע"ב) (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, מ"ד).

הבן האהוב של המלך

באמת צריכין דייקא לסלק את המוח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבוד את השם בפשיטות. כי צריך שיהיו "מעשיו מרובין מחכמתו" (אבות ג, ט), ו"לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (שם א, יז). ועל כן צריכין לסלק כל החכמות ולעבוד את השם בפשיטות בלי שום חכמות, לא מבעיא חכמות של שטות של סתם בני אדם, אלא אפילו חכמות גמורות.

אפילו מי שיש לו מוח גדול באמת, כשמגיע לאיזה עבודה, הוא צריך להשליך כל החכמות ולעסוק בעבודתו יתברך בפשיטות, וצריך אפילו להתנהג ולעשות דברים שנראה כשמשוגע בשביל עבודת השם, בבחינת: "באהבתה תשׁגה תמיד" (משלי ה, יט), שבשביל אהבת השם צריכין לעשות דברים שנראין כשיגעון כדי לעשות מצוותיו ורצונו יתברך.

כי צריכין להתגלגל בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת השם ומצוותיו יתברך, ולאו דווקא מצווה ממש, אלא כל דבר שיש בו רצון השם יתברך נקרא מצווה. כי יש תרי"ג מצוות, ואלו התרי"ג מצוות יש להם ענפים רבים, וכל דבר שיש בו רצון השם יתברך, שעושין בו נחת לאביו שבשמים, הוא בחינת מצווה, וצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות איזה רצון ונחת להשם יתברך.

ואזי כשאהבתו חזקה כל כך להשם יתברך עד שמסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לרפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, כדי לעשות לו יתברך איזה נחת, אזי הוא טובה להמוחין, כי אזי זוכה להשיג אפילו מה שהוא למעלה מהמוחין, מה שגם משה בחייו לא השיג, היינו בחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (עיין ברכות ז, ע"א), שזה בחינת עיוות המשפט, כי זה נראה כעיוות הדין חס ושלום, שגם משה בחייו לא השיג זאת.

אבל על ידי שאהבתו חזקה כל כך להשם יתברך, שמשליך ומגלגל עצמו ברפש וטיט בשביל עבודתו יתברך, ועושה עבודות כעבד ממש בשביל אהבתו יתברך, אזי זוכה להשיג גם מה שבחינת משה בחייו, דהיינו בעת קיום המוחין, אין יכולין להשיג, דהיינו: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו".

כי יש בחינתן בן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא כמו בן (עיין זוהר בהר קי"א, ע"ב), ויש בחינת עבד, שאין לו רק לעשות עבודתו שנתנו לו ואסור לו לשאול שום טעם וחקירה על עבודתו, כי הוא מחויב רק לעשות את שלו, דהיינו עבודתו שנתנו לו לעשות. אבל יש בן שהוא אוהב כל כך את אביו, עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות, והולך וקופץ בתוך הסוללות הגדולה, בתוך קשרי המלחמה, ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט, כדי לעשות נחת רוח לאביו, מה שאפילו עבד פשוט לא היה עושה עבודות כאלו.

ואזי כשאביו רואה אהבתו החזקה כל כך, עד שמשליך עצמו לעבדות גמור בשביל אהבתו, אזי הוא מגלה לו גם מה שאין נמסר אפילו לבן. כי אפילו הבן, שהוא מחפש בגנזיא דמלכא, אף על פי כן יש מקומות שגם הבן אסור לכנוס לשם, היינו שיש השגות שגם הבן אינו משיג אותם. אבל על ידי שהבן מסלק כל חכמתו ומשליך עצמו לעבדות, על ידי זה אביו מרחם עליו ומגלה לו מה שאינו נמסר אפילו לבן, היינו שנתגלה לו בחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שגם משה בחייו לא השיג זאת. (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ה).

עיקר היהדות

כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולים רעים ולבוא לידי רעות גדולות חס ושלום, כאשר רבים נכשלו ונפלו מאוד על ידי חכמתם וחטאו והחטיאו את הרבים רחמנא לצלן, והכל היה על ידי חכמתם הרעה. כי עיקר היהדות הוא לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבודו עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך ויעשה, ואם לאו – לאו. ואז בודאי לא ייכשל לעולם. (קיצור ליקוטי מוהר"ן ח"ב, יב).

לא להחמיר חומרות יתירות

אין להחמיר חומרות יתירות בשום דבר כי "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו" (עבודה זרה ג, ע"א), "ולא ניתנה התורה למלאכי השרת" (ברכות כה, ע"ב).

מצינו בגמרא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצווה אחת, שבאותה מצווה ידקדק הרבה ויקיים אותה המצווה עם כל החומרות והדקדוקים (שבת ק"י, ע"ב), ואף על פי כן, גם באותה המצווה אל ייכנס בחומרות של שיגעון ושטות ומרה שחורות, רק ידקדק בה בלי שיגעון בכל החומרות. אבל בשאר כל המצוות אין צריכין להחמיר כלל והלוואי שנזכה לקיים את כל מצוות התורה כפשוטן ממש בלי שום חומרות.

כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתירות, כי עיקר העבודה באמת הוא תמימות ופשיטות, להרבות בתורה ותפילה ומעשים טובים בלי לחפש לחדש דווקא חומרות יתירות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים, ולא ניתנה התורה למלאכי השרת.

לא להתעקש על שום דבר. אין שום דבר שיהיה חיוב בדווקא ואם לאו וכו’, רק אם יוכל, ואם לאו – אונס רחמנא פטריהּ (עבודה זרה נד, ע"א). (שיחות הר"ן רל"ה).

(מתוך "מבצר המרגליות" מאת המחבר)