הפתרון הרוחני

כפסיכולוג של 'הבית' ניתן לי הכבוד
להרצות בפני דייריו על הסכנות הנלוות
לדיכאון, רק שההרצאה הפכה למשהו
מעניין בזכות אישה בת 105.
 
 
מספר שנים אחרי שחזרתי בתשובה, עבדתי כפסיכותרפיסט בבית אבות. קרוב ל-80% מדיירי הבית היו אנשים חילונים, ואילו השאר – 20%, היו שומרי תורה ומצוות. היה מעניין מאוד לגלות את ההבדלים שבין שתי הקבוצות. רוב הדיירים היו מחוברים למסך הענק, למרות שהצוות במקום עודד אותם לעשות בדיוק ההיפך. כלומר לעשות עוד פעולות מועילות ולא רק להיצמד למסך.
 
כפסיכולוג החדש של 'הבית', ניתן לי הכבוד להרצות בפני דיירי הבית על הסכנות הנלוות לדיכאון. תודה לא-ל, את ההרצאה העברתי בדרך מעניינת עם תפנית שלא חשבתי עליה. היה זה כאשר אחת מדיירות הבית, אישה מיוחדת, הציגה את עצמה ואמרה בנימוס כשחיוך על פניה: "… אתה לא חושב שהאנשים האלה כבר מדוכאים מספיק? למה שלא תשנה את הכותרת של ההרצאה, אתה צריך לדבר על אמונה, תקווה ושמחת חיים, לא?…" עיניה הטובות ומלאות החום הקרינו את האמונה הפנימית שלה, חוזק וחיות של אדם שחי טוב. כאיש מקצוע, למדתי לראות את "הבעיה". כיהודי, התחננתי וכספתי למה שהיה לה – "פתרון רוחני". ממרומי 105 שנות חייה היא הייתה דוגמא חיה לפתרון רוחני אמיתי.
 
הרב ב. היה עוד אחד מהאנשים שחיבבתי מאוד במקום. לאדם בגילו, בן תשעים, היה על הפנים חיוך יפה, כמעט כל הזמן. הרב ב. היה מנהל של אחד ממוסדות הלימוד לבנות דתיות למעלה מארבעים שנה. בעוד רוב דיירי הבית התלוננו שלא באים לבקר אותם מספיק, לרב ב. הגיעו מבקרים רבים – משפחה, והמון תלמידות שלא שכחו אותו. פעם הן היו תלמידות צעירות, היום הן אמהות ואפילו סבתות, חלק מהן אפילו הגיעו עם הנכדים כדי שהללו יפגשו את המורה האהוב והיקר שהעלה אותם על דרך הצניעות, והראה להן מהו התפקיד האמיתי של האישה ביהדות.
 
בסופו של דבר הרב ב. חלה במחלת האלצהיימר. זה השפיע לא מעט על הזיכרון שלו, אבל עדיין היה לו חיוך יפה על הפנים, כמעט כל הזמן. בזמן שרוב דיירי הבית 'הרגו' את הכאב שלהם מול המסך, את שנותיו האחרונות הרב ב. בילה בבית הכנסת של בית האבות, מעיין בספרים הקדושים.
 
יום אחד ראיתי אותו קורא באחד מספרי החומש. "רבי, מה אתה לומד שם?" שאלתי.
 
"לא יודע", הוא אמר (וצחק).
 
"אתה לא יודע?" השבתי נדהם.
 
"לא", הוא אמר, "וזה בכלל לא מטריד אותי שאני לא יכול לזכור את מה שאני קורא, רק להסתכל על האותיות הקדושות הללו, ו'להריץ' את האצבע שלי עליהן עושה לי טוב, אני לא יכול להסביר לך למה, אבל המילים האלו מאוד מרגיעות אותי עכשיו".
 
שמעתם פעם דבר כזה?
 
חיפשתי בספרות הפסיכולוגיה תשובות ומצאתי מספר מחקרים שנעשו בנושא והראו שהקשישים, אלה שזוהו עם "רוחניות פנימית" התמודדו טוב יותר עם תהליך ההזדקנות, מאלה שזוהו עם "רוחניות חיצונית" או התמצאות סקולרית. זאת לא הייתה תגלית של ממש. כל אחד יכול להבחין שדיירי הבית שחיו חיים רוחניים "התמודדו טוב יותר". אבל קבוצת האנשים שהאמינו ובטחו בהשם עשו הרבה יותר מרק "להתמודד" – הם היו מלאי חיים, שמחה וחיות. הם היו דוגמא מוחשית למה שנאמר: "אשרינו מה טוב חלקנו"!
 
הניגוד בין דיירי הבית שומרי תורה ומצוות ובין אלה שלא היה כמו הבדל בין שני תאומים זהים שהופרדו בשעת הלידה: קבוצה אחת גדלה בסביבה מעוררת, ממריצה, מעשירה מכל הבחינות, ואילו השנייה גדלה במקום של רעב ועוני. אחרי עשרים שנה יכולת לומר בבירור שלא מדובר בכלל בתאומים. אנשים שלא חיו בדרך התורה והמצוות "התנוונו" מבחינה מנטאלית הרבה יותר, ואילו קבוצת האנשים שחיו עם האמונה היו פחות עצבניים, בודדים ומפחדים מהמוות. הם התלוננו פחות וגם דרשו פחות תרופות או אשפוזים. אמונה ברורה בבורא עולם עוררה בהם אנרגיות וחיות למרות גילם המופלג.
 
אמא שלי הייתה פסיכותרפיסטית פמיניסטית. גדלנו על זיגמונד פרויד, מרגרט מאהלר, ותנועת הנשים הפמיניסטיות. כאשר התחלתי לשמור שבת, לחבוש כיפה ולאכול אוכל כשר, אמא שלי חשבה שחזרתי לימים הראשונים של האדם הקדמון, או לימי הביניים הלא מפותחים. אבל בסופו של דבר צחקנו על זה הרבה.
 
סרטן הלבלב החל לקונן בגופה כשהיא הייתה בת 71. במו עינינו ראינו אותה שבה אל בורא עולם. היא חזרה אליו עם כל הכוח איתו השתמשה להדחיקו ולהרחיקו ממנה לאורך כל השנים. ה"תשוקה" ל"דת הפסיכואנליזה" נעלמה. מהרגע בו החלה להתמודד עם הסיום של חייה, האמונה בבורא – שנדחקה ודוכאה – נבטה באחת והיא אימצה לליבה בחום ובאהבה את אביה שבשמים. את כוחה היא שאבה מהעבודה על האמונה, והיא לא התנצלה על זה בכלל (ולא סתם אני אומר את זה). היא התעמקה באוצר המוסרי שלמדה, המורשת שלה. בסופו של דבר היא משכה אליה כל דבר יהודי שהצליחה עם הכוחות שנשארו בה. לעיניהם המשתאות ופניהם הנדהמות של כל אלה שהכירו אותה, היא ביקשה להיקבר על פי ההלכה היהודית. המחויבות שלה למציאת האמת בסופו של דבר אפשרה לה להבין את רצון השם ולמלא את ייעודה: להאמין בהשם. ברגע שהתחברה אליו, ראיתי איך היא מקבלת חיות, שלווה, קבלה וידיעה עמוקה ש"כל מה שהשם עושה – לטובה הוא עושה". למרות המחלה, היא האנישה את המילים "היום חייתי כמו שבחיים שלי לא חייתי עד עכשיו!"
 
מילותיו של רבי נתן מברסלב הן שניחמו אותי כשאמי החזירה את נשמתה לבוראה:
 
"…שמכל מה שעובר על האדם כל ימי חייו מילדותו עד זקנותו צריך לשום אל ליבו להתקרב על ידי זה דייקא להשם יתברך, כי ההתרחקות בשביל התקרבות. והמניעות בשביל החשק, ובכל הייסורים יש הרחבות, ובכל העוולות יש יושר, ובכל הדינים יש רחמים, ובכל הנפילות והירידות יש השם יתברך, ובכל המחלוקות שבעולם בכלליות העולם ובפרטיות בכולם יש שלום נעלם בתוכם, ובימי הרע יש טוב, וכלל הכל כי מלא כל הארץ כבודו וחסדו וטובו יתברך מלא עולם והכל לטובה… מכולם יכולים לזכור שתהילה לא-ל אנו מאמינים בהשם יתברך ובמשה עבדו ובצדיקי אמת שבכל דור ובפרט בהצדיק האמת שמאיר בדור הזה עד עולם… ותאמין שהשם יתברך עושה חדשות בכל עת, כי חסדו גבר עלינו ואמת השם לעולם" (עלים לתרופה מכתב של"ט).
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא לא רק פסיכותרפיסט אלא גם תלמיד חכם וחסיד ברסלב, שאת רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום זה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א.