כל הברכות, אפילו הקטנות

מים שזורמים בברז זה דבר מובן
מאליו? שלום בית? פרנסה? בריאות?
ילדים מחונכים? כל זה 'הולך ברגל'?
על כל הברכות, אפילו הקטנות, צריך
לומר תודה. נקודה.
 
 
תודה.
 
אתם יודעים למה? כי תודה והכרת הטוב שומרים עלינו מהדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם – לקבל כמובן מאליו את כל השפע והברכות שהתברכנו בהן על ידי בורא עולם. זו הסיבה שאנחנו צריכים להרגיל את עצמנו (ממש כך) להודות לבורא עולם על הכל, כולל הכל, כולל הדברים הכי קטנים בחיים, שנראים לא פעם שגרתיים ואפורים אך הם תוצר ברור של ההשגחה הפרטית עלינו, של רחמי הבורא על כל אחד מאיתנו. בדרך זו נזכה לעוד פעולה נפלאה – לניקיון וטיהור הלב. כן, רק מעצם אמירת תודה על כל מה שיש לנו, דבר שמוביל לחיזוק האמונה, והנה קיבלנו את נוסחת הניקיון שפועלת קסמים.
 
בתפילת שמונה-עשרה אנו אומרים בברכת "מודים":
 
"נודה לך ונספר תהילתך, על חיינו המסורים בידיך…" זאת תודה כללית על חיינו.
 
"ועל נשמותינו הפקודות לך…" זאת התודה על הנשמות שלנו שמופקדות בידיו של בורא עולם, כמו שאומר דוד המלך ע"ה – "בידך אפקיד רוחי".
 
לאחר מכן אנו מודים לבורא עולם באופן מיוחד על כל הרחמים והניסים שהוא עושה איתנו כל יום: "ועל ניסיך שבכל יום". כן, בורא עולם עושה לנו ניסים כל יום, וחובה עלינו להודות לו עליהם. לכתוב אותם במחברת כדי שנזכור אותם, כדי שבכל יום נעיין ברשימה המדהימה הזו ונתפעל בכל פעם מחדש מהטובות, החסדים והניסים שבורא עולם עושה איתנו. כך לא נפסיק לומר לו תודה עליהם.
 
ההבנה – ידיעה פלוס הפנמת הדברים אל ליבנו – שמעשיו של הבורא איתנו הם כולם חסד, אהבה אינסופית, חמלה והמון רחמים – הם הבסיס של התודה וההודאה.
 
"ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים…" יש לנו מספיק סיבות טובות לא להפסיק לומר תודה לבורא עולם בכל רגע של היום – בוקר, צהריים וערב. זה חייב להיות השם השני שלנו – תודה, הטבע השני שלנו – תודה, כי מישהו עושה איתנו דברים שאנחנו לא מסוגלים להעלות בדעתנו, מתוך איזו אהבה עצומה הם נובעים, ומתוך אילו רחמים וחסדים, ניסים גלויים ונסתרים.
 
האמת היא, שבורא עולם הוא המנהל הבלעדי של העולם וכל מה שיש לנו – הכל שלו. הוא נותן לנו את הכלים שאנו צריכים למלא את המשימה והיעד שלנו בעולם הזה. בקלות רבה הוא היה יכול לא לתת לנו כלום, או לא לתת לנו את היכולת להשתמש בהם. אם אדם משתמש בחפצים ששייכים למישהו אחר, הוא חייב להודות לו עליהם, אחרת ייחשב המעשה לחוסר נימוס משווע. ומכיוון שבורא עולם הוא הבעלים של העולם וכל מה שיש בו, מן הראוי שנודה על כל מה שאנו זוכים להשתמש וליהנות. כי אדם שלא מודה לבורא נוטה להאמין שכל מה שיש לו – שייך לו. אך זאת טעות איומה מיסודה שיכולה לעורר דינים לא קלים על אדם כזה. בכל פעם שאנו משתמשים בנכס שקיים בבעלותנו וברשותנו, אנו חייבים לזכור שזה לא שלנו, לכן אנו חייבים להודות לבורא עולם עליהם, למי שנתן או הלווה לנו את מה שיש ברשותנו כל זמן שאנחנו פה. וכן, הוא ראוי לתודה שלנו, אתם לא חושבים?
 
כי מים שזורמים בברז זה דבר מובן מאליו? שלום בית? פרנסה? בריאות? ילדים שאנו רווים מהם נחת רוח עצומה זה 'הולך ברגל'? שאף אחד לא יספר סיפורים. גם כשאנו משתדלים, מתאמצים ועושים כל מה שביכולתנו, עדיין, זאת מתנה עצומה מבורא עולם. שהרי, גם את המאמצים האלה אנו מקבלים מתנת-חינם ממנו, וזה דבר שמצריך תודה בפני עצמה.
 
רבי נחמן מברסלב עבד על מידת הכרת הטוב שלו עוד מימי ילדותו. כשאכל, הוא לא הסתפק רק בברכה האחרונה או בברכת המזון, אלא הודה על כל פרט בסעודה – על המלפפון, העגבנייה, הלחם, הבשר וכדומה.
 
אז מה כבר לא בסדר עם "תודה כללית", אתם שואלים? למה רבי נחמן היה צריך להודות על כל דבר שאכל או שתה, ומזה אף אנו צריכים ללמוד ולעשות?
 
תודה כללית – 'תודה רבה לך בורא עולם (וזהו)' – היא דבר טוב וחשוב. אולם, היא לא מסייעת לנו להרגיש את ההשגחה הפרטית של הבורא עלינו, בכל רגע ועל כל דבר. תודה כללית משאירה אותנו עם אמונה מופשטת ולא מעשית. אולם ברגע שאנו מודים לבורא עולם על כל דבר, אפילו על מה ש'לא טוב' ו'לא הולך לנו', אנחנו באמת מרגישים את הנוכחות שלנו איתנו, את ההשגחה שלו שמלווה אותנו לכל מקום, את ההבנה שכל פרט, אפילו זה שנראה בעינינו הכי שטחי וסתמי, הוא בחירה מדויקת של בורא עולם עבורנו, בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי למלא את היעוד שלנו.
 
רק מעצם הידיעה המדהימה הזו אפשר להרגיש כמה החיים מתוקים, ידיעה שנותנת לנו כל כך הרבה סיבות להיות שמחים כל היום ולחייך. וכמובן, לא להפסיק לומר תודה.