מה אשיב לך, אלוקים?

האתגר שעמו כולנו צריכים להתמודד
הוא הצורך לגלות מי אנו באמת, מהי
תכלית חיינו ומהן מעלותינו. מסע גילוי
עצמי זה אינו משימה פשוטה, אבל אז
תהיה לנו תשובה לשאלת השאלות.

החורף שבו נפטר בעלי היה סוער וקר. השלג ירד ללא הפסקה, ולעיתים נאלצתי להישאר בבית החולים למשך הלילה, שכן הכבישים בדרך לביתנו בלונג-איילנד היו בחזקת סכנה. למרות מזג האוויר הקשה היו ילדינו באים לבקר את אביהם מדי יום ואף היו מתאמים את ביקוריהם כך שלפחות בן משפחה אחד יהיה לצדו כל העת.

ימים ספורים לפני פטירתו של בעלי עמדתי במרפסת בבית החולים והמתנתי עד שהאחות תסיים לטפל בו, תנקה ותחבוש את פצעו. בעוד אני ממתינה הגיעה בתי סלובי. כשראתה שהווילון מסביב למיטת אביה סגור, היססה לרגע ותהתה אם להודיע מיד על בואה או להמתין. אך לפני שהספיקה להחליט, שמעה את קולו של אבא בוכה.

"רבאיי", שמעה את האחות שואלת אותו, "מדוע אתה בוכה? האם הכאבתי לך?"

"לא, כלל וכלל לא, לא הכאבת לי כלל", שמעה את בעלי מרגיע את האחות המטפלת בו, "אני בוכה שעוד מעט יהיה עלי לעמוד לפני בוראי, ואיני יודע מה אומר לו כשאעמוד לפניו".

כשדמעה על לחיה הצטרפה אלי סלובי למרפסת, ושתינו בכינו יחד.

בעלי היה אדם חכם וקדוש, יהודי ירא שמים שכל חייו היו עשויים על פי רצון ה’. כל ימיו היו מלאים חסד, טוב-לב ועשייה. אם הוא דאג מה ישיב לבוראו כשיעמוד לפניו בדין, מה אנחנו נאמר? דאגה זו שהציג בדבריו צריכה להעסיק כל אחד מאיתנו, שהרי איש מאיתנו לא יימלט מאותו רגע של עמידה בפני בין דין של מעלה, אותו רגע שהטיל מורא על בעלי. ואולם בדרך כלל אנו מסירים מחשבות אלו מליבנו וחיים כאילו לעולם לא יבוא היום שבו ניאלץ בעל כורחנו לתת דין וחשבון לפני ריבון העולמים על מעשינו בעולם הזה.

מסופר על אחד מגדולי החסידות, הצדיק רבי זושא זי"ע, שאף הוא בכה ודאג מפני העמידה לפני בוראו. "אינני חושש", היה רגיל לומר, "שמא ישאלו אותי בבית דין של מעלה למה לא הייתי כאברהם אבינו או כמשה רבינו או כשאר גדולי הדורות. לשאלה זו יש לי תשובה מן המוכן. אם ישאלו אותי שאלה זו, אענה בפשטות שלא הייתי כאברהם אבינו כי אינני אברהם אבינו, ולא הייתי כמשה רבינו כי אינני משה רבינו, אך כל ימי אני חושש ודואג שמא ישאלו אותי למה לא הייתי כמו זושא, למה לא הייתי כמו שזושא היה יכול להיות! על שאלה זו", בכה רבי זושא ואמר, "איני יודע מה אענה…"

הקב"ה ברא את כל יצוריו מתוך אהבה ואת כל אחד מברואיו וחנן במתנות המיוחדות אך לו. אכן, כולנו נבראנו כבני אדם בעלי נתונים בסיסיים שווים, אבל כפי שאין שני אנשים הזהים לחלוטין במראם ובצורתם, כך גם אין שתי נשמות זהות לחלוטין. בני האדם אינם תוצר של פס ייצור המוני. "האדם נולד יחידי" – אבינו שבשמים ברא כל אחד מאיתנו באופן יחידני. כל אחד מאיתנו נברא לעצמו, לשם מטרה עליונה שנועדה רק לו, ושרק הוא נועד ויכול להגשימה. עוד קודם שהוא יוצר את האדם יודע הקב"ה מה הוא מצפה ממנו.

חכמינו מלמדים אותנו, כי לכל אחד מאיתנו יש אות בתורה העומדת כנגד נשמתנו ומייצגת אותה. זה גם הטעם מדוע כל אות בתורה חייבת להיכתב בנפרד, לעצמה, מבלי שתיגע בחברתה אפילו כמלוא הנימה. כל אחד מאיתנו הוא עולם לעצמו, ולכל אחד מאיתנו תפקיד המיוחד רק לו ושרק הוא יכול למלאו. ה’ מצייר לעצמו את הדמות שבה הוא רוצה לראותנו ומספק לנו את כל הכלים הדרושים להעמיד את עצמנו בדמות זו. כל המבחנים, כל הניסיונות וכל הקשיים שבחיינו מכוונים על ידי הבורא באופן שנוכל להגשים מטרה זו. מי שתוהה אם יש בכוחו להצליח ולהגיע אל המטרה שהציב לו הקב"ה, צריך לדעת שהקב"ה אינו טועה לעולם! עצם העובדה שהוא ברא את האדם היא ההוכחה שיש בכוחו של האדם הנברא להגשים את המטרות שה’ הציב לו.

אולם, כאשר אדם מתעלם מייעודו או מסרב למלא אותו, עלולות התוצאות להיות הרות אסון. בספר מלכים מסופר על אחאב, מלך ישראל הרשע, ועל אשתו המרשעת איזבל. אחאב היה מלך עשיר ודבר לא חסר לו, לא אדמה ולא רכוש אחר, אך הוא התאווה ליותר. הוא חמד את כרמו של אחד מנתיניו, נבות היזרעאלי, וביקש לקנותו ממנו, אולם נבות סירב למכור את כרמו, שהיה נחלת אבותיו. סירובו זה של נבות ציער את אחאב מאוד. לעזרתו נחלצה איזבל אשתו, והיא הציעה לו תוכנית "מושלמת" שבאמצעותה ישיג את כרם נבות. "הרוג את נבות", אמרה לו, "האשם אותו בפשע חמור, הוצא אותו להורג והחרם את נכסיו!" אמרה ועשתה. היא שיחדה עדי שקר, והם העלילו על נבות שהוא קילל את המלך. נבות הועמד לדין, נמצא אשם והוצא להורג.

המדרש שואל מדוע נגזר על נבות למות באופן אכזרי כזה, והתשובה שהמדרש עונה צריכה להרעיד את ליבנו ולעורר אותנו למחשבה על ייעודנו בחיים. נבות, אומרים לנו חז"ל, התברך בקול נעים וערב להפליא. כאשר היה עם ישראל עולה לרגל לירושלים, היו הכל באים לשמוע אותו מזמר ונהנים מקול שירתו. בתפילתו הערבה היה נבות מרומם את נפשות עולי הרגל אשר האזינו לקולו. אך יום אחד, בלא כל סיבה, חדל נבות ממנהגו זה וסירב לשיר עוד. פשוט "לא התחשק לו יותר". לשווא ביקשוהו ולשווא הפצירו בו. הוא אטם את אוזניו ולא היה מוכן לשמוע. כל מה שאנו עושים כאן בעולם הזה נרשם בבית דין של מעלה, "הפנקס פתוח והיד רושמת וכל מעשיך בספר נכתבים", אומרים לנו חז"ל. מבחינה מסוימת נבות הוא שגזר בעצמו את גורלו. הוא מעל בתפקידו! בהימנעותו מלשיר נטש את הייעוד שנקבע לו, הייעוד שלשמו נברא, ומשחדל למלא את ייעודו, תם תפקידו בעולם הזה, והוא נקרא "לשוב הביתה".

הרעיון הזה מתגלה גם אצל יונה הנביא. יונה ניסה אף הוא להימלט ממילוי ייעודו, אם כי בתנאים שונים ובנסיבות אחרות. על כל פנים, הלקח הנלמד מסיפור יונה הוא אותו לקח. את ספר יונה אנו קוראים בתפילת מנחה של יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בשנה, היום שבו נחתם דיננו. ספר זה הוא בראש ובראשונה תזכורת מופלאה באשר לכוחה של תשובה, שכן ממנו אנו רואים כיצד ניצלה העיר נינווה רק מפני שאנשיה הרשעים עשו תשובה. יחד עם זאת ספר יונה בא להראות לנו שלכל אחד ואחד מאיתנו יש ייעוד בחייו, ייעוד שהוא הסיבה שה’ ברא אותו, ושממנו אין הוא יכול להימלט.

הגאון מווילנא מבאר את הספר יונה כמשל עמוק. יונה היא ציפור הידועה בנאמנותה לבן זוגה. היא מסמלת את הנשמה הנכספת להיות נאמנה ליוצרה ולמלא את התפקיד שייעד לה. ספר יונה פותח במילה "ויהי", מילה המבטאת צער. צער זה הוא צערה של הנשמה (יונה) הנדרשת בעל כורחה לעזוב את מקומה אשר מתחת לכסא הכבוד ולרדת אל העולם השפל, עולם החומר.

יונה (הנשמה) חושש מפני המאבק בין הרוח לחומר, ויש יסוד לחששו זה. העולם הזה הוא עולם של תעתועים, מקום שקל להתפתות בו וללכת לאיבוד. יונה נכנע לחששו ומנסה לברוח תרשישה, להימלט לתרשיש, סמל של חומרנות ונהנתנות. הספינה (הגוף) שהנשמה שטה בתוכו הוא כלי שיט מיוחד במינו. אם מנווטים אותו כראוי, הוא עשוי להוביל את הנשמה אל יעדה ואל מחוז חפצה, אולם אם מניחים לו לשוט בים החיים הסוער בלא כל שליטה והנהגה, הוא עלול להתהפך ולשקוע במצולות. יונה הושלך אל הים ונבלע על ידי דג גדול, סמל של מוות וקבר. מבטן הדג קורא יונה (הנשמה) אל ה’ ומבקש הזדמנות נוספת. ה’ נענה ושולח אותו שוב אל העולם לתקן את מה שלא השיג בפעם הראשונה. ואכן, בהזדמנות נוספת זו ממלא יונה את המוטל עליו ומשלים את ייעודו. הוא מגיע לנינווה וקורא לתושביה לחזור בתשובה, והם נענים ושומעים בקולו.

כיונה כן גם אנו משתוקקים למלא את תפקידנו ולנתב את כוחותינו ואת כישרונותינו לחיים של תוכן ומשמעות, אולם כמו יונה גם אנחנו מאבדים באופן כלשהו את דרכנו. גם אנו מפליגים לתרשיש ומוכרים את נשמתנו בעד דבר חומרי וחולף. למרבה הצער, בדרך כלל אנו מגלים זאת באיחור, בשעה שכבר אי אפשר לתקן. באיחור ניכר אנו מגלים שכשלנו, שהספינה שלנו תועה בדרכה ואינה מובילה אותנו לחוף מבטחים, שלא ניצלנו כהלכה או שניצלנו לרעה את כל אותן מתנות נפלאות שה’ השפיע עלינו.

האתגר שעמו כולנו צריכים להתמודד הוא הצורך לגלות מי אנו באמת ומהי תכלית חיינו! מסע גילוי עצמי זה אינו משימה פשוטה. רבי ישראל סלנטר זצ"ל, אשר חי במאה התשע-עשרה והיה אביה הנודע של תנועת המוסר, היה רגיל לומר שאכן, מצער מאוד שאדם אינו מכיר בחסרונותיו, אך מצער פי כמה שאין אדם מכיר את מעלותיו, שכן רק דרך הכרה זו יכול אדם להגיע ולגלות את התוכנית האלוקית שיועדה לו.

לאחר שנחליט לעשות זאת ונתבונן ונכיר את מעלותינו, מוטל עלינו לגלות כיצד להשתמש בהן לטובת בני דורנו. עלינו לזכור שאין בעולם מקרה. אין דבר המתרחש באופן מקרי. העובדה שה’ נטע אותנו בעולמו במקום מסוים ובזמן מסוים איננה מקרית. יש לה סיבה. יש סיבה לכך שאנו בניה של משפחה זו ולא אחרת, שאנו חיים דווקא עתה ולא בזמן אחר ובמצב אחר.

(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")