אתגרי החיים

ילדה הלוקה בתסמונת דאון רכנה לעברו ונשקה על ברכו. "עכשיו תרגיש טוב יותר", אמרה לו. שאר הילדים עזרו לו לקום והלכו כולם ביחד אל קו הסיום. האפשר שילדים אלו יודעים משהו ששכחנו?

6 דק' קריאה

הרבנית אסתר יונגרייז

פורסם בתאריך 06.04.21

נולדתי בתקופה היסטורית וגועשת. בגרמניה עלתה לשלטון המפלגה הנאצית. רוחות מלחמה החלו לנשב בכל רחבי אירופה, וכולנו יכולנו לחוש בזעפה של הסערה הממשמשת ובאה.
 
בהונגריה, ארץ הולדתי, הייתה האנטישמיות תופעה מתמדת, אך הצלחנו להסתגל לה גם בימים קשים. אולם בעקבות ההשפעה רבת העוצמה של הנאציזם הפכה האנטישמיות בהונגריה לאידיאולוגיה פוליטית לגיטימית. בין לילה הפך העולם להיות זירת ציד: אנחנו, היהודים, נעשינו ניצודים, ושאר העולם – ציידים.
 
אבי היה רבה הראשי של סגד, העיר השנייה בגודלה בהונגריה. עירנו הייתה המרכז שאליו כינסו השלטונות ההונגריים את כל הגברים היהודים הצעירים כדי לשלוח אותם למחנות כפייה. ביתנו הפך להיות מעין נמל מבטחים לצעירים אלו ולבני משפחותיהם. יום ולילה היו אנשים מתדפקים על דלתנו ומבקשים מחסה, הדרכה וברכה. בסבלנות ובטוב לב אין קץ היה אבי דואג לכל צורכיהם, בעוד אמי מגישה להם באהבה ארוחות חמות ואורזת להם ברוב דאגה וחמלה צרורות של צידה לדרך.
 
עם הכיבוש הנאצי הפכה דירתנו הקטנה למרכז הגטו. יהודים מכל עיירות הסביבה הובאו לסגד, והמוני אנשים עברו לגור איתנו. תבשיליה של אמי נצטמצמו עתה מאוד, משום שפשוט לא ניתן היה להשיג מצרכי מזון. קיימנו את עצמנו על קצבאות מזון זעומות של רעב, ולאחר ששולחנו למחנות הריכוז, אף זה לא היה לנו. יום ולילה היה מסר אחד חוזר וחודר לליבי – העולם מתחלק לשניים – לציידים ולניצודים, ואנחנו הניצודים. אמנם צעירה הייתי, אך המציאות של מוות המרחף מעל ראשינו לא עזבה אותי לרגע.
 
הורי אבי, דודיי, דודותיי ובני דודיי נספו כולם בתאי הגזים ועלו בעשן המשרפות של אושוויץ. בחסדי ה' ניצלנו – הוריי, אחיי ואני, והגענו אל חופיה הברוכים של אמריקה. במשך הזמן שבו חיי להיות חיים רגילים, ואנו, שרק אתמול היינו ניצודים, הפכנו להיות בונים. כן! היינו נחושים לבנות עולם טוב יותר, חביב יותר ושליו יותר מזה שידענו. השנים חלפו במהירות, ואני הגעתי לפרקי. נישאתי לאדם נפלא, ענק רוח, שהיה בן דוד שלישי שלי (בעל שם משפחה זהה לשלי). גם הוא היה ניצול שואה, ועתה המשכנו לבנות יחד. בנינו בתי כנסת, בתי ספר וקהילות, והחשוב מכל – בנינו חיים. מאבקינו לא היו עתה מאבקי הישרדות כי אם מאבקים למען תוכן ומשמעות עמוקים יותר.
 
ואז, לפתע, בלא כל אזהרה, שוב הגיעה קריאתו של מלאך המוות, אלא שהפעם היה ברור שהיא הגיעה מריבון העולמים. הוא הקוצב חיים לכל חי, והוא הקובע מתי מגיע זמנה של הנשמה לשוב אל ביתה. ריבון העולמים קרא לבעלי – לנפש העדינה והחכמה הזאת. בעלי חלה במחלת הסרטן, ובתוך זמן קצר – שישה שבועות בלבד – תם הכל. עם לכתו היה עלי לקום ולעמוד בפני אתגר חדש. עתה לא הייתי צריכה להתמודד עם הצורך לשרוד בעולם של ציידים, אף לא עם אתגר של חיים מלאי תוכן ומשמעות. הייתי צריכה להתמודד עם האתגר להמשיך הלאה, להתמודד עם השאלה כיצד להמשיך לאחר שהקב"ה קרא לאישי האהוב לשוב לביתו.
 
בעלי ואני היינו צוות. יחד בנינו. יחד לימדנו. יחד תכננו וחלמנו. החזון שלנו היה פשוט, ועם זאת היה חזון כביר. שנינו שאפנו להביא את האמונה אל בני עמנו ולשתפם בה. אולם עתה שותפי, הרב שלי, לא היה עוד לצדי. כיצד אוכל לשאת במשא לבדי? חשבתי. הלוא הוא אשר רומם את רוחי בכל עת שהעניינים היו יגעים, והוא אשר מחק בחיוכו החם והאוהב את קמטי הדאגה מעל מצחי. גם עתה יכולה אני לשמוע את קולו אומר לי: "חייכי גם כאשר אין לך סיבה לחייך, וה' ייתן לך סיבה לחייך. הסירי ממחשבתך את כל המחשבות הרעות – פשוט הסירי אותן, ותראי שהכל יהיה טוב!" כך היה אומר, ואכן, איתו באמת הכל היה טוב. היינו שותפים בדברים כה רבים, ומה רבים הם הדברים שרצינו להספיק. התברכנו במה שמכונה בפי חכמינו "שלום בית" – בית שכולו שלום, שלווה ורוגע.
 
למען האמת, היה דבר אחד שדעותינו לא השתוו בו. בעלי היה אספן חסר תקנה. כל דבר שקרא ומצא חן בעיניו, היה גוזר ושומר. גם את שפע הניירות והפתקים שעליהם היה רושם את דרשותיו היה אוסף. במשך השנים הלכה ערימת הניירות הללו ותפחה. שוב ושוב הייתי אומרת לו שאני טובעת בים הנייר ומבקשת ממנו לברור ולהשליך חלק מהם, אולם דבריי בעניין זה היו לשווא. בעניין זה הוא לא נשמע לי.
 
לאחר שבגרו ילדינו, התחתנו ועברו לבתים משלהם, הוא מילא את מגירותיהם בניירותיו הרבים. לשווא התלוננתי, והיום אני מודה לה' על שהוא לא שעה לתלונותיי, שכן בתוך ניירותיו אלו מצאתי את המסר שעזר לי להמשיך הלאה. לאחר פטירתו נזקקתי לזמן רב עד אשר יכולתי לאזור כוח ולגשת לנבור בתיקיותיו ובניירותיו. תחילה לא העזתי לגעת בהם, הכאב היה גדול מדי, אולם ילדיי, המצויים לצדי תמיד, סייעו בידי. באחד הימים, בעודנו מפשפשים בניירות שהשאיר בעליו אחריו, מצאנו פתק, שבו כתוב בכתב ידו הנאה והברור: "חיים ארוכים לא תמיד טובים הם, אולם חיים טובים הם לעולם ארוכים דיים. תודה רבה". מילים אלו ניטעו במוחי. חשתי כאילו בעלי שולח לי בהן מסר. חשתי שהוא ואמר לי שהוא מכיר תודה על השנים הטובות שנתן לו ה', ושהוא אף מדרבן ומזרז אותי להמשיך ולשאוף לעשות את השנים שנותרו לי "שנים טובות".
 
הטוב הזה אינו נמדד באורכן של שנותינו, אלא באופן שבו אנו חיים אותן. הטוב הזה אינו נוגע למה שאנו מלקטים ואוספים, אלא למה שאנו נותנים. משמעות הטוב איננה שיהיה לנו יותר, אלא נהיה טובים יותר, משום שבסופו של דבר כולנו נידונים לא לפי גודל בתינו ועסקינו, כי אם על פי האופן שבו התנהלו חיינו ובהתאם להשתדלותנו לעשותם טובים יותר. ברגע שתהפוך ההכרה הזאת ותהיה חלק מנפשנו, חלק מנשמתנו, בו ברגע תשתנה כל גישתנו כלפי החיים. תחת להיות אכולי רגשי תחרותיות, יחדרו אל ליבנו שלווה ורוגע, והם יאפשרו לנו להודות לה' על החיים שנתן לנו.
 
במקום הרגשה של "מגיע לי" ימלאו אותנו רגשות של מחויבויות, רגשות של צורך להשיב, לתת בחזרה ולעשות בעולם דבר מה שונה, משמעותי. עשר שנים חלפו מאז נקרא בעלי למרומים, אך גם היום אני עדיין פוגשת אנשים הזוכרים בדמע ובחיוך אוהב את הרב שנגע עמוק בליבם. אכן, בעלי חי "חיים טובים".
 
יכול אדם לטעון שלא כל אחד מסוגל לבנות בתי כנסת, שלא כל אחד הוא רב מלא עדינות ורוח חכמה, ושלא כל אחד יכול לחיות "חיים טובים". איך אפוא יכול כל אחד ואחד מאיתנו לעשות דבר מה שיותיר את רישומו בעולם?
 
כל אדם נוצר כדי לעשות דבר שיעשה רושם בעולם. כל אדם נברא על ידי ה' לשם מילוי ייעוד שרק הוא יכול למלא. אם איננו מבינים ואיננו יודעים בבירור מהו תפקיד זה, הרי זה רק מכיוון שאיננו מסוגלים לאתרו ולזהותו.
 
מהי משמעות החיים?
 
זו תהייה שבשלב כלשהו כולנו עומדים בפניה. מכיוון שאין לנו עליה תשובה ברורה, אנו נוטים להניח לה ולהמשיך בחיי היומיום האפרוריים שלנו, או לחלופין, להגדיר את חיינו באמצעות דימויים, כגון "החיים הם חבילה של קלפים, וכל אחד צריך לשחק בקלפים שחילקו לו", "החיים הם מרתון – אדם חייב לא רק לרוץ, אלא גם להגיע ראשון", "החיים הם משחק, ועליך לדעת איך לשחק בו", "החיים הם במה, ועליך לשחק תפקידך עד רדת המסך" ועוד. אנו מאמצים את הדימויים הללו, משום שעם כל הקלילות שבהם, הם בעצם מייצגים את מציאות חיינו. הם משקפים את הלך הרוח, את התרבות ואת סגנון החיים של המאה העשרים ואחת.
 
אם נאמין שאכן החיים אינם אלא משחק קלפים, כי אז לא תיוותר בידינו הברירה אלא להגיע למסקנה שאיננו יותר מכלי משחק קטן בעולם שהוא חסר היגיון ושיטה, שהרי הקלפים המחולקים לנו במשחק הם באמת מקריים לחלוטין ואינם נתונים לשליטתנו. מי שחושב שאכן אין לו כל אפשרות לקבוע לעצמו את גורלו, נעשה עד מהרה ציני, אדיש ומריר, במיוחד אם אין הוא מרוצה ממנת חלקו. הוא מושך בכתפיו מתוך מחשבה ש"ככה זה, אין מה לעשות", ואז, או שהוא נכנע לרגשות של ייאוש ודיכאון, או שהוא נוטה לקיצוניות השנייה ומבלה את חייו מתוך נהנתנות והפקרות. אין צריך לומר שכל אחת משתי הדרכים האלה אינה הדרך הנכונה.
 
הסבורים שהחיים הם אכן מרתון, מבינים בהכרח שהדבר היחיד החשוב הוא להגיע ראשון. אלו ממשיכים כל העת לשעוט קדימה ואינם נעצרים, גם אם במהלך מרוצם הם רומסים את העומד בדרכם או מתעלמים ממי שנזקק להם. לא נורא, הם חושבים לעצמם. הם סבורים שכך צריך לנהוג, שהרי אחרי ככלות הכל החיים הם מרתון.
 
לפני שנים קראתי ב"ניו יורק טיימס" על אולימפיאדה לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שנערכה בסיאטל שבמדינת וושינגטון. הייתה זו ידיעה קצרה, שהופיעה בעיתון בשולי הדף, ונראה שלא הייתי משגיחה בה כלל לולא בתי, שהפנתה את תשומת ליבי אליה. הידיעה סיפרה על תחרות ריצה של אותם ילדים מוגבלים. כאשר נשמעה השריקה והכל פתחו בריצה, נפל לפתע אחד הילדים, נפצע בברכו והחל לבכות. כאשר שמעו הילדים האחרים את בכיו, הפסיקו באחת את ריצתם, סבו על עקביהם ובאו לעזרתו. ילדה קטנה אחת הלוקה בתסמונת דאון רכנה לעברו ונשקה על ברכו. "הנה, עכשיו תרגיש טוב יותר", אמרה לו. שאר הילדים עזרו לו לקום על רגליו, הושיטו ידיים זה לזה ואט אט הלכו יחד אל קו הסיום.
 
האפשר שילדים אלו יודעים דבר מה שאחדים מאיתנו שכחו?
 
מספרים על אחד מגדולי התורה הידועים בעיר הקודש בני ברק, שהיה נוהג לקום ולעמוד בפני ילדים החולים בתסמונת דאון, וכך היה נוהג גם ראש ישיבה מפורסם בניו יורק. גדולי תורה אלו האמינו שאלו הם נשמות טהורות, נשמות האוצרות בתוכן חכמה שהעולם המתקדם שלנו טרם זכה לרדת לעומקה.
 
ואנו תוהים: מיהו באמת המוגבל?
 
בהיותי תלמידה בבית הספר התיכון קראתי סיפור שהותיר עלי את רישומו לאורך שנים רבות. היה זה סיפור על מלך שהכריז על תחרות מרתון לאומית. המנצח בתחרות, כך הכריז, יזכה בכל שטח האדמה שיקיף בריצתו. לשמע הצהרה זו גאתה כמובן ההתרגשות בממלכה כולה. איכר עני אחד, מנתיניו של המלך, ראה בתחרות זו הזדמנות של פעם בחיים, ההזדמנות היחידה שבאה לידו להיעשות עשיר. יומם ולילה התאמן והיה נחוש בדעתו לנצח. הוא התעלם מכל הסובב אותו ולא עסק אלא באימוניו לקראת התחרות. לאשתו שפנתה אליו מדי פעם היה עונה: "לא עכשיו, חכי עד שאנצח!" גם לבניו ולבנותיו אשר ביקשו את תשומת ליבו, השיב באופן דומה. גם את חבריו ושכניו, אשר באו לבקש מדי פעם את עזרתו, לא שמע. לא היה לו דבר בעולמו פרט לאותם אימוני ריצה. אפילו לאביו הזקן והחולה, אשר זעק אליו בייסוריו, לא שעה. "אחרי שאנצח ואקבל את השטח המובטח מאת המלך", אמר לעצמו, "אתפנה אל כולם". כה דבק במשימתו לנצח ולהתעשר. ואכן, הוא ניצח! כשהובל אל המלך ברוב כבוד והדר כדי לקבל את שכרו, בו ברגע שחלום חייו עמד להתגשם, צנח ומת.
 
אכן, אין זה אלא סיפור, אולם הוא עלול להיות סיפורו של כל אחד מאיתנו.
 
אנו רצים ורצים, ובמרוצתנו איננו רואים דבר, גם לא את הקרובים לנו ואת האהובים עלינו. אנו משלים את עצמנו שאת הכל הננו עושים רק למענם, ואיננו שמים לב שאנו הופכים אותם לקרבנות מרוצתנו. מאוחר מדי אנחנו מגלים שאולי ניצחנו בתחרות, אך הפסדנו את בני משפחתנו, את ידידנו ואת עצם חיינו.
  
  
(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה