מכתב אהבה מאבא

חבל לעבור את כל החיים בעיוורון
כזה, בניסיונות לחיות חיים שקטים בלי
"טרדות", כשה"טרדות" הללו הן פניות
של הבורא אלינו – להרים את העיניים
מעל קטנוניות החיים!

אנו נמצאים בימים של קץ הגלות, ואפשר לראות ממש כיצד הנהגת הבורא עם כל אחד היא יותר ויותר "אישית לוחצת"… כלומר, עם דרישה מכל אחד ללמוד לעשות תשובה. כמות הפניות הרבות אותן אני מקבל ביום – עזרה בשלום בית, בקשות לתפילה על כל מיני בעיות וכו', היא בלתי נתפשת. מה שפעם הייתי שומע במשך שנה, כיום אני שומע במשך שבוע… כל זה בא כדי לעורר אותנו ללמוד ולעשות תשובה, להתקרב אל ה'. ומכיוון שזהו זמן קץ הגלות, כבר אי אפשר לדחות מיום ליום. אלא, צריכים כאן ועכשיו להתחיל ולחזור בתשובה.

הייסורים שהשם נותן לכל אחד ואחד, אחרי שכבר באו, הם מתנה גדולה. אני זוכר, על עצמי, לילה של כאבי שיניים נוראיים. מה עשיתי? כמובן, התבודדות. תחילה, הודיתי להשם שבודאי הוא עושה הכל לטובה, ואם הוא נותן ייסורים, זה הכי טוב. אחר כך עשיתי חשבון נפש ושאלתי את השם מה הוא רוצה ממני? מה הוא מרמז לי? על מה עלי לעשות תשובה ומה עלי לתקן? התעקשתי והתעקשתי, אך לא ראיתי כלום. בבוקר קצת נרדמתי. וכשהתעוררתי, אחרי כל מה שעבר עלי – הבנתי מה השם רוצה ממני. ואז, גם, הבנתי איזו מתנה גדולה קיבלתי בזכות הייסורים.

דבר זה תמיד ידעתי – כאשר אדם מתעקש ומבקש מהשם שיראה לו מה הוא צריך לתקן – השם אכן יראה לו. ומדוע צריך להתעקש? משום שבייסורים מסתתרת מתנה כל כך גדולה, שאי אפשר להעריך אותה. ובכדי לקבל אותה צריכים לעבוד…

סיפרו לי על אדם חולה, ושאלו אותי: מה יעשה? אמרתי: יעשה התבודדויות ארוכות, ויתעקש עם ה' ויבקש שיראה לו על מה עליו לעשות תשובה, וכך יתעקש: 'ריבונו של עולם! תראה לי מה חסר לי? מה עלי לתקן? הלא "אין ייסורים ללא עוון", ואם יש לי ייסורים בודאי יש לך, בורא עולם, מסר עבורי, רחם עלי שאדע מהו אני רוצה לעשות את רצונך…' וכך יתמיד ויתעקש, עד שהשם יאיר את עיניו, אם על ידי מחשבה, או רמז שיראה בעיניו או ישמע באוזניו.

וצריך האדם, שידע מראש שהוא עומד לקבל מתנה גדולה מאוד, ומתנה זו תיתן לו כל טוב בעולם הזה ובבא. לכן כדאי לו להתעקש. זו למעשה הסיבה מדוע זה לא קל למצוא מיד את המסר של הבורא – משום שיש כאן דבר עצום שאי אפשר לקבלו בלי עמל ורצון אמיתי לדעת את רצון הבורא. וזו גם הסיבה מדוע רוב בני אדם רחוקים מזה ואינם זוכים להבין את המסרים של ה' ולעשות תשובה. אין הם מבינים איזו מתנה גדולה השם רוצה לתת להם, לכן הם חושבים שאם הם ביקשו מעט, מיד הם צריכים לראות ולהבין את המסר של הבורא, ואם הם לא רואים ומבינים, הם מאבדים את האמונה שאכן יש מה לראות ושאכן יש מסר במה שעובר עליהם. הם מאבדים את האמונה בהשגחה הפרטית, שהיא יסוד היסודות של היהדות. או שמאבדים את האמונה שהם מסוגלים ויכולים להבין את המסר של הבורא, ונכנסות להם מחשבות של כפירה, כמו: איך ה' יראה לי? הוא ידבר אלי? אני לא בדרגה מספיק גבוהה כדי שאבין את המסרים של ה'! אני אקח אקמול או אנטיביוטיקה כמו כולם, ובזה נגמר הסיפור…

כך היצר הרע עובד על האדם – הוא גורם לרצות שהכל ילך לו בקלות ובמהירות, ולאבד על ידי זה מתנות יקרות לאין ערוך, שיעלו את רמת החיים האמיתית שלו, בלי שיעור, הן בעולם הזה והן לנצח נצחים. אבל אם יחזק את עצמו ויאמין באמונה שלמה שהוא עומד לקבל מתנה גדולה, וכדי לקבלה הוא צריך להתעקש ולעמוד שעתיים שלוש, אכן יראו לו אותה!

ישנו דיסק ישן שנקרא "מכתב אהבה", שם הסברתי שכל הייסורים הם למעשה מכתב אהבה מהקדוש-ברוך-הוא. כל צער וקושי שבא על האדם הוא מסר מהבורא שאומר לאדם: 'בני! אני מתגעגע אליך! אני רוצה שתדבר איתי, תפנה אלי. אני רוצה להראות לך במה אתה לא בסדר, כדי שתתקן את זה ותוכל להתקרב אלי יותר'. וזה כך כפשוטו! כל סוגי הייסורים הם מכתב אהבה מבורא עולם, שאוהב אותך ורוצה שתתקרב אליו. ובפרט, שהקדוש-ברוך-הוא כביכול בעצמו מצטער על כך שהוא שולח ייסורים לאדם, כי לבורא העולם יש צער בכל צער שיש ליהודי, כמו שכתוב: "בכל צרתם – לו צר", והוא מוכן לסבול את הצער הזה כדי שהאדם יתקרב אליו.

אדם ששקוע בצער שלו, אך מה עם הצער של הקב"ה? על זה הוא לא חושב…

למעשה, גם בלא ייסורים צריך כל אדם לרצות לא לישון את ימיו, מבלי לראות ולהבין את הנהגת הבורא ואת המסרים הנפלאים שרוצה למסור לו, ועל זה נאמר: "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין". חבל לעבור את כל החיים בעיוורון כזה, בניסיונות לחיות חיים שקטים בלי "טרדות", כשה"טרדות" הללו הן פניות של הבורא אלינו – להרים את העיניים מעל קטנוניות החיים, לחפש ולהכיר את הבורא ואת רצונו, את הנהגתו עם כל אחד בפרט, ועם כל העולם בכלל.

הבעל-שם-טוב הקדוש אמר שיש כזה דבר גדול בעולם! כזה אור נפלא: הבורא ותורתו ורצונו! רק היד הקטנה שנגד העיניים מסתירה את האור הזה. אדם מעדיף להתעסק עם הבלי הזמן, עם צרכיו והנאותיו הקטנוניות, והוא מפספס את תכליתו ושלמותו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא. לכן אדם צריך שיתעלה מעל עצמו, אפילו רק מעט, ויתבונן על הבריאה ועל עצמו, ויהיה לו רצון חזק ואמיתי לדעת – מה באמת ה' רוצה ממנו? מהי תכלית כל הבריאה הזאת? מהו החלק שלי בכל זה? ולחפש בכל מה שעובר עליו את הרמזים של הבורא אליו, לקרבו לעבודתו.

וזה מה שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, בתורה נ"ד): "וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו, וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ, בְּכֵן צָרִיךְ לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה, וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ, וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת, שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם, שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן, וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל יוֹם, צָרִיךְ לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה, כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ".

כאשר אדם מחפש את הרמזים וההשגחה הפרטית שבכל יום ויום, זה מונע ממנו את כל הייסורים של העולם הזה. כי, כאמור, כל תכלית הייסורים היא אך ורק לעורר את האדם להקשיב למסר שהבורא מוסר לו, ולבקש ללמוד את השיעור שהבורא רוצה ללמד אותו. וכאשר יש לאדם רצון אמיתי לדעת את השם, והוא מטה ליבו להאזין לקול הבורא הקורא לו בכל יום בכל מחשבה דיבור ומעשה, ומתבונן ומבקש להבין בכל רגע ורגע – מה הבורא רוצה ממנו? באיזה ניסיון הוא מעמידו כעת? מה השיעור שיש לו ללמוד ממקרה זה וממקרה אחר? אילו רמזים יש בכל מחשבה דיבור ומעשה? – אזי כבר אין צורך כלל בייסורים בשביל לקרבו.

וזה מה שכותב רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, בתורה ר"ו): "כִּי כְּשֶׁעוֹשֶׂה עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הוֹלֵךְ וְנוֹטֶה מֵהַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אֶל דֶּרֶךְ אַחֵר מְקֻלְקָל וְשָׁם יוֹצְאִים מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ כַּמָּה וְכַמָּה נְתִיבוֹת וּדְרָכִים תּוֹעִים וּמְקֻלְקָלִים מְאוד, שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִילִין לֵילֵךְ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ הָרָע, אֲזַי תּוֹעִים וּנְבוֹכִים בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים עַד שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוּב וְלָצֵאת מִשָּׁם, אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, וְקוֹרְאוֹ שֶׁיָּשׁוּב לַאֲחוֹרָיו וּלְכָל אֶחָד קוֹרֵא לְפִי בְּחִינָתוֹ, יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ, וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ, וְזֶהוּ הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ, כִּי אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ "עַד מָתַי פְּתָיִים תְּאֵהֲבוּ פֶּתִי", וְהַתּוֹרָה, הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ, שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָם וּמְבַקְּשָׁם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלָיו. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁעֲדַיִן לא נָטָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לָשׁוּב, מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַכִּיר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל וְרָגִיל בּוֹ, כִּי זֶה סָמוּךְ הָיָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ קוֹל הַתּוֹרָה וַעֲדַיִן לא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל, וַעֲדַיִן לא תָּעָה הַרְבֵּה בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים, וְעַל כֵּן בְּקַל אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב". עיין שם כל התורה כולה.

השם יתברך רק רוצה דבר אחד מהאדם: ללמד אותו להכיר אותו ולדעת אותו יתברך, כי זהו הדבר הגדול ביותר שיש. וכאשר האדם מקשיב, מתבונן ומבקש לדעת את ה', אזי בקלות, ברמיזות קלות וקטנות, הבורא קורא לו לתקן את טעויותיו ולשוב מדרכים שתועה בהן. אולם, כאשר אדם הולך כעיוור, בלי לחיות את ההשגחה הפרטית ואת ההכוונה שיש עליו בכל רגע ורגע, אז צריך לרמז לו בצורה יותר בולטת, וזה מה שכתב רבינו: "יש שבועט בו ומכהו – וזהו הקריאה שלו!", כמו שכתבנו, שכל הייסורים הם מכתב אהבה מהקדוש-ברוך-הוא, שמאהבתו קורא לאדם לשוב מדרכיו שתעה מדרך השכל.

לכן כל אחד ייקח דברים אלו לתשומת ליבו: העצה היחידה לכל הייסורים שיש לו היא ההתבודדות! שהיא הזמן העיקרי להתבונן על הכל, ולבקש את קרבת הבורא, להקשיב לקולו, ולשוב מדרכיו התועות.

לימוד נרחב בנושא ההתבודדות ניתן למצוא בספר "בשדי יער", בו ניתנת הדרכה מפורטת ומקיפה. ובזכות ההתבודדות, שכל אחד מבני ישראל יהיה לו בכל יום לפחות שעה אחת התבודדות, בודאי תבוא הגאולה ברחמים, אמן כן יהי רצון.