נשות אומן

הסתכלתי עליהן ברחמים, על נשות אומן הללו, שהבעלים שלהן היו אורזים מזוודה בראש השנה, משאירים אותן מאחור כל החג, ונוסעים לאומן, לרבי נחמן מברסלב.

אתם לא מתארים לעצמכם כמה שמחתי שבעלי לא היה ברשימת המתעניינים במסע הזה לאומן, וגם לא פיתח שום נטייה לכל הקשור לברסלב, וגם לא קשר לרבי נחמן מברסלב.

התבוננתי על הנשים הללו ברגשות מעורבים מאוד – תדהמה ואהדה – איך הן נשארות לבד עם הילדים בראש השנה! אילו נשים אצילות! איזה בעלים חסרי רגישות!

ואז זה קרה. מה שהתחיל כהצצה קלה בחלון הזה הפך לחלון הזדמנויות ענק – ובעלי קפץ על זה, ונסע לאומן.

ואז הן היו שם, נשות אומן היקרות, תומכות ועוזרות בכל מה שרק אפשר. ואתם יודעים מה? ראש השנה הזה בכלל לא היה קשה כמו שחשבתי. אבל מה בכל זאת גרם לשינוי דעתי ולהיות חזקה ואיתנה ולהסכים שבעלי יסע לאומן?

להבנה הברורה בעניין הגעתי אחרי מאבק קצר עם עצמי (בדרך כלל המאבקים האלה נמשכים יותר זמן). כשעלינו לארץ ישראל, בעלי היה נוסע לארצות הברית, לצורך פרנסה, מספר פעמים בשנה. נאלצתי להתמודד לבד עם כל מה שקשור לבית, לילדים וכו', כשכל נסיעה כזו ארכה שישה שבועות רצופים! ועשיתי את זה (הכל בעזרתו של השם כמובן). כי איזו ברירה כבר הייתה לי? אפילו לא אחת. צריך להתפרנס. באותו זמן זה היה מקור הפרנסה היחיד שלנו. זה לא היה קל. היו פעמים שבהן רציתי לארוז את הכל ולעזוב את כל עניין העליה ופשוט לחזור "הביתה". אבל לא עשיתי את זה. למה? כי הרווח שיש כאן – במגורים בארץ של השם יתברך, עולים פי אינסוף (ומי יודע עוד כמה) על כל מקום אחר בעולם.

וכך, כשבעלי העלה על הפרק את שאלת אומן, בהתחלה נאלמתי. לא ידעתי מה לומר לו. "איזה מועדון פתחו שם שכל הגברים נוהרים לאומן?" היצר הרע שאל ובכלל לא חיכה לתשובה. "להשאיר אותך לבד בחג והוא ילך לעשות חיים שם באומן? סליחה??? זה נשמע לך הגיוני?"… והוא המשיך, והמשיך, והמשיך…

ואז היצר הטוב הסתער עם כל הכוח והציל את היום – או את הנסיעה – עם הארות ונקודות למחשבה מדהימות: בשביל כסף, לא הייתה לי שום בעיה לתת לבעלי לנסוע, כי ראיתי את הרווחים מההיעדרות שלו בצורה מוחשית מתורגמים לדולרים. כן, לכל קושי נמצא טיעון מוצדק. אז האם אהיה פתי ולא אסכים, ובאותה נשימה, אפסיד את הרווח הרוחני שהנסיעה לאומן תזכה אותנו, רק בגלל שלא אראה את הרווחים מיד? האם בעלי, שעובד כל כך קשה, אינו ראוי לתמריץ רוחני ולתוספת אמונה כדי להמשיך את המרתון שמחכה לו כל השנה?…

אחרי שיחה טובה עם עצמי – הוא נסע לאומן.

כשבעלי היה באומן, דבר מוזר התרחש בבוקרו של ראש השנה, ביום הראשון של החג. אחרי שהתעוררנו, שמעתי מלוח החשמל מין 'טיק' כזה…

אין חשמל!!!

אני עדיין לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל הפאניקה שלי כנראה זירזה אותי לצאת מהבית, אל הרחוב – ולחפש מה? לא יודעת. אולי איזה פיתרון לדילמה שנדחפה פתאום לאמצע החג. אתם יודעים, במקום מגורים שבו יש מעט מאוד אנשים לא יהודים מסביב, באמת שלא ידעתי למה אני מחכה ולמי אני מצפה בשעת בוקר מוקדמת שכזו. אבל הנה, כאילו נשלחה משמים (ואני בטוחה שזה מה שהיה) ראיתי אישה פיליפינית שמטפלת בקשישה על כסא גלגלים. פיליפינית! ברחוב שלי! בדיוק כשאני צריכה אותה!

היא מיד הבינה את הבעיה והייתה השליחה שאפשרה לנו להמשיך את החג עם חשמל. הבנתי אז, למרות שבעלי לא כאן, לא הייתי צריכה לחכות זמן רב כדי לראות תוצאות רוחניות או גשמיות מהנסיעה שלו לאומן.

כשאתן שולחות את הבעלים שלכן לאומן, אתן זוכות ברווחים רוחניים. ולא רק אתן, אלא כל המשפחה כולה. באותה מידה שלא תהססו לאפשר לבעלים שלכן להפליג למרחקים כדי לאסוף יהלומים – או פרנסה לא קלה רק כדי לחיות, דעו שהוא אכן אוסף יהלומים באומן, רק מסוג אחר – יהלומים שיחכו לכן בחשבון בנק הרוחני שלכן לאורך כל השנה.

האם אני יכולה לומר באופן רשמי שאני מ'נשות אומן'? האם סוף סוף הצטרפתי לאחיותיי הצדיקות שאת ראש השנה הן עושות – לא לבד, אלא ביחד, עם הידיעה שהבעלים שלהן אוספים יהלומים רוחניים? אני מאוד מקווה.