צא מהאייפון וכנס לסוכה
הסוכה היא קפסולה מאטמוספרה אחרת, בועת מציאות מנותקת מכל מה שמתרוצץ כאן בעולם, חתיכה של גן עדן בתחומי העולם הזה. וגם, מסוגלת לרפא את מי שהתמכר לאייפון.
ניסיתם פעם לטייל ברחובות בני ברק או בירושלים, אזור מאה שערים והגלילות, בימי הסוכות? אם כן, אין צורך להכביר בתיאורים. זהו פסיפס מדהים של מראות, קולות וריחות מכל גווני הקשת היהודית. לא לחינם מיוחסת הסוכה לשלום, זו ההילה שמרחפת סביב שבעת הימים הקסומים הללו. אולי זוהי התמונה הקרובה ביותר במילון המושגים שלנו לימות המשיח. מהסוכה של משפחת משיח מסתלסלת נעימה מזרחית אפופה ניחוח טונה בפלפל והרבה חריף. שני מטר משם מנצחים איזנבאך על מקהלה של עשרים וחמישה צאצאים, גפילטע-פיש והרבה יידיש. עוד קצת קדימה תיתקלו בצנעני עם המרק התימני, זכריה וגמליאל והסלסולים הנפלאים. אח, מה נהדר המראה…
מה מחולל את הפלא הזה ברחובותינו?
הסוכה כמובן.
בחיזיון העתידי המובטח, אנו מתבשרים על סעודה מיוחדת במינה שתערך תחת סוכה מעורו של לוויתן. חז"ל מספרים על סעודה שתערך עבור הצדיקים לעתיד לבוא, ובאותה סעודה יתרחשו כל מיני דברים פלאיים. הסעודה הזו, תחת עורו של לוויתן, מסמלת את קו הגמר של מסע המציאות כפי שהיא כעת, ואת המעבר אל עולם השכר של לעתיד לבוא.
הסוכה מלווה אותנו גם בעבר. ממצרים יצאנו אל מדבר שמם, שורץ נחשים עקרבים וכל מיני סכנות שונות ומשונות. המסע במדבר עלול היה להיות איום ונורא, סיוט מתמשך של ארבעים שנה. בפועל, הוא זכור דווקא כנס מתמשך שלא היה עוד כדוגמתו. את המדבר חצינו, בילינו בתוכו ארבעים שנות נדודים, אך בורא עולם דאג לרפד עבורנו את המציאות מכל כיוון. חז"ל מספרים על שבעת ענני כבוד שעטפו את עם ישראל מארבעה רוחות, מלמעלה ומלמטה, ועוד אחד שצעד לפניהם והפך את תוואי הדרך לישר, נגיש וקל.
הסוכה מלווה אותנו, אם כן, מראשית ההיסטוריה ועד אחריתה. בחג הסוכות אנחנו קופצים לביקור קצר בעבר ובעתיד. הסוכה הזו שאנחנו בונים מעצים, בדים או מתכת, יחד עם הסכך הפרוס מלמעלה, ניצבת אולי ברחובות כלשהם בעיר כלשהי, אך היא עצמה איננה כאן כלל ועיקר. הסוכה היא קפסולה מאטמוספרה אחרת. זו בועת מציאות מנותקת מכל מה שמתרוצץ כאן בעולם, זו חתיכה של גן עדן בתחומי העולם הזה. וזה אחד הסודות הקטנים שמלווים את החג הענק הזה.
לסוכה הפלאית הזו יש הרבה מן המשותף עם מכשיר האייפון, היא מסוגלת לרפא את מי שהספיק להתמכר אליו. שימו לב!
היכן אנחנו גרים? רוב האנשים, ובעצם גם אנחנו, אינם מתגוררים בכתובת המצוינת בספח תעודת הזהות שלהם. גם לא בזו המופיעה במדריך הטלפון, ואפילו לא היכן שהם נוהגים לחנות בכל ערב את הרכב. האנושות, ברובה, נטשה מרצונה הלא חופשי ווילות פאר, דופלקסים ודירות רחבות-ידיים לטובת מכשירים זעירי מידות, גודלם אינו עולה על כף יד. ושם, בתוך אותם מכשירים זערוריים הם מעדיפים לחלוק שטח מחיה עם עוד עשרות אפליקציות תזזיתיות וחברים וירטואליים מכל העולם. איך אומרים בטורקית, המציאות עולה על כל דמיון.
מה הסיפור הזה?
ובכן, מקום המגורים הוא אכן המאפיין המובהק ביותר לאופיו ומהותו של אדם. לאו דווקא שכונת המגורים או הדירה עליה אתה משלם משכנתא. מקום המגורים הוא המקום בו אתה חש בבית. לשם אתה חוזר בכל רגע שהדבר מתאפשר, ושם תעדיף לבלות כל עוד תוכל לבחור בכך. את המקום הזה אנחנו בוחרים במו עצמנו, על פי רוב אף בלא שנדע על כך.
אין זה משנה היכן אתה חי, מה שחשוב באמת הוא היכן אתה מרגיש וחווה את חייך.
דור האייפונים הכניס את האנושות לפנטזיה. אנשים מסוגלים לבלות יום שלם, מרגע היקיצה ועד לרגע עצימת העיניים אך ורק בגבולותיו הווירטואליים של מכשיר חכם בגודל כף יד. אם תרצו זה תמצית העולם הזה – חיים בתוך דמיון.
החיים כפי שאנו חווים אותם, מורכבים על פי רוב מתשעים ותשעה אחוזי דמיון ובערך אחוז בודד של מציאות, שאותו בדרך כלל נוטים לשכוח. הדמיון מחבק אותנו מכל כיוון, מרחף מעלינו, משדר מתוכנו, מדבר מגרוננו. אנשים שופטים את המציאות מתוך דמיון. רוב הרכישות שלנו, כמו גם רוב ההחלטות שאנחנו מקבלים, נעשות על פי שיפוטי הדמיון, לא המציאות. זה נשמע מקומם, אבל אם תבדקו תגיעו מן הסתם למסקנה זהה.
וכעת לשאלה המתבקשת: אם אנחנו כל כך חכמים ופקחים, איך יתכן שהדמיון שולט באופן כה מוחלט?
יש לו טריק פשוט וקל – אובדן פרופורציות.
זה בעצם כל הסיפור. סרט טוב הוא כזה שלא מאפשר לך להתבצר בעמדת המשקיף. הוא סוחף אותך ומעורר את רגשותיך. גורם לך לסעור יחד עם העלילה, להזדהות עם הגיבורים, להיות בפנים. אתה אדם שפוי, מודע היטב להיותך צופה בסרט ואפילו יודע מי התסריטאי ההזוי שהלחין אותו. ובכל זאת, אתה בפנים.
יש לנו כאן עובדה מעניינת. הסרט או העלילה חזקים מכוח השיפוט ההגיוני שלנו. מדוע? משום שההיגיון הבריא רוכב על פרופורציות. ברגע שאיבדנו את הגבולות הפרופורציונאליים נוכל לבלוע כל רעיון, גם ההזוי ביותר. לדעת שהוא בלתי אפשרי, אך להשתעבד אליו לגמרי.
התופעה הזו מוגדרת בספרים הקדושים ככוח המדמה. הדמיון מקיים את חייו בשטחי זמן שאינם קשורים למציאות. רבי נחמן מברסלב מציג כדוגמה לכך את תופעת החלימה. בשנת החלום אנחנו מסוגלים לחוות מאורעות המתפרסים על פני שעות ארוכות, כשבמציאות לא חלפו יותר ממספר רגעים. במידה מסוימת כך נראים חיינו. תחומים בגבולות של שבעים–שמונים שנה ועד מאה ועשרים. אך בפועל, אין אדם שאינו חש את חייו כדבר נצחי שיישאר כאן לעולמים. אנחנו יודעים על הגבולות, רואים אותם, אך מתעלמים מהם לגמרי.
וכאן נכנסת לתמונה הסוכה.
הסוכה מורכבת מכל הפרופורציות הנכונות. יש לה ארבע דפנות, גג וקרקע, יחד זהו סיכום של כל ששת הקצוות המקיפים אותנו. היא נקראת דירת עראי, והיא חייבת להיות עראית דווקא. מדוע? משום שהסוכה היא כמו תמצית של כל חיי החומר שלנו. אנחנו יושבים בתוכה שבעה ימים, ריכוז של כל שבעת ימי השבוע המרכיבים את מערכת הזמן שלנו. התורה מצווה אותנו לעשות בתוך גבולות הסוכה את כל העיסוקים השגרתיים. להכניס פנימה את כל מחוזות חיינו.
ניתן לראות בסוכה מעין מכשיר אינקובטור לריפוי הנפש. זוהי תשובת המשקל לכל סוגי ההתמכרויות המקובלות היום. מהבחינה הזו, הסוכה היא מקבילה של האייפון, המחשב, הפלאפון, הגלקסי, וכל השאר. זוהי בועת מציאות בתוך ים של דמיון. אנחנו אוספים את עצמנו מכל מחוזות הדמיון, הריחוף וטשטוש הדעת, מכל קצוות העולם בהם הספקנו להתפזר במשך השנה החולפת. נכנסים לסוכה, ומכניסים איתנו פנימה את כל חלקי הנפש ומחוזות העיסוק שלנו. הסוכה מחזירה אותנו לפרופורציות נכונות. בתוך ששת הגבולות, תחת סכך קדוש של השראת השכינה, ובחברתם של שבעת האושפיזין – האורחים הרוחניים שמגיעים מעולם הנשמות לבקר אותנו.
התמכרות שלילית, היא מה שנקרא להעתיק את מקום המגורים הרוחני למחוזות שאינם מציאותיים ואינם מועילים. הסוכה עשויה להיות התמכרות חיובית.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור