הכוח לחיות!
כמעט כל אחד מכיר את ההרגשה הקשה של איבוד בן זוג, מערכת יחסים שמסתיימת באופן חד צדדי, גירושים, תחושת בגידה ועוד. ההרגשה היא שהלב מרוסק ושאין עוד בשביל מה לחיות.
אחים יקרים, תסלחו לי אבל השבוע זה לא יהיה מאמר, אלא זה יהיה מכתב חיזוק. בתוך עמי אנוכי יושב, ואני זוכה להיפגש עם הצרות והמצוקות של עם ישראל על בסיס יומי, כך שאני מרגיש את ה"דופק" של עם ישראל. תמיד שמעתי על קשיים להתמודד עם החיים, אנשים ונשים שבורים כתוצאה מתלאות החיים שכבר מאבדים את הכוח לחיות, אבל לאחרונה לצערי זה מתגבר והולך.
ברצוני לכתוב אֵלֶיךָ וְאֵלַיִךְ, לכל אחד ואחת שכבר מרגיש שאין לו כוח לחיות. אני כותב בדמע מלב אוהב שקודם כול מרגיש היטב את כאבכם ואת כל ייסורי הנפש שלכם ומשתתף בצרתכם.
ובאמת זהו מכתב חיזוק לכל אדם באשר הוא, כי גם מי שעדיין לא איבד לגמרי את הכוח לחיות, יכול מאוד להיות שבתוך תוכו הוא מיואש מהחיים ולא מוצא בהם טעם והוא רק ממשיך "לא למות" והוא לא חי באמת. החיים מָרִים לו והוא לא חווה את המתיקות המלאה שיש לחיים האלה להציע לכולנו. גם לכם המכתב הזה ייתן חיים חדשים.
מה שאכתוב נכון לכל סוג של משבר נפשי, זוגי או כלכלי, או כל דבר אחר. אבל אקח את הדוגמה מאחד הדברים השוברים ביותר שהוא משבר זוגיות ואהבה נכזבת. כמעט כל אחד מכיר את ההרגשה הקשה של איבוד חבר קרוב, איבוד בן זוג, אכזבה ממערכת יחסים, מערכת יחסים שמסתיימת באופן חד צדדי, גירושים, תחושת בגידה ועוד. ההרגשה היא שהלב מרוסק ושאין עוד בשביל מה לחיות. זה כאב עמוק מיני ים.
כדי לקבל את הכוח והחיזוק, אשא עיני אל ההרים, אל דמויות ההוד של עמנו, אל רחל אמנו ע"ה. והדברים בנויים על דברי חז"ל במדרש. רחל אמנו הצדקת חיה בבית חשוך ובמקום חשוך. לא היה שם אדם אחד שהתאים לרמה הרוחנית שלה. הסיכוי שלה להקים את הבית הראוי לה עם האדם הראוי לה היה שואף לאפס.
ויום אחד זה קרה, הגיע לחרן האדם היחיד בדור שכן התאים לה, האדם הכמעט יחיד שחי באור ה'. לשניהם היה ברור שהם נועדו להקים יחד את בית ישראל. התקוות והציפיות גם האישיות וגם הרוחניות הרקיעו שחקים. שבע שנים של המתנה עברו עליהם כימים אחדים.
בערב הגדול, לבן הארמי מלביש את רחל ככלה, היא יושבת באפיריון, הצלמים מצלמים, התזמורת מנגנת, כולם רוקדים והכלה במרכז, והנה מגיע חדר הייחוד.
רגע לפני חדר הייחוד לבן מכבה את האורות, דוחף את רחל החוצה ומכניס במקומה את לאה אחותה. אין עושק בעולם גדול מזה. אין אכזריות גדולה מזו.
רחל ויעקב ידעו עם מי יש להם עסק והכינו את עצמם לכל תרחיש והיו להם סימנים מוסכמים. התרמית של גדול הרמאים לא הייתה מחזיקה אפילו דקה.
אבל, התכנון הזדוני נודע לרחל זמן קצר לפני האירוע, בשיא ההכנות, בשיא ההתרגשות, רגעים ספורים לפני ששאיפת חייה והחלום הממשי של שבע השנים האחרונות – מתגשמים לנגד עיניה. וברגע שבו הכול עשוי להתנפץ, היא יכולה להיות בטוחה בעצמה שהמזימה לא תצלח, הסימנים ביניהם ערוכים מראש.
רחל יכולה להיות רגועה – אבל על הכף עומדת אחותה.
כאשר רחל מוותרת לאחותה ומוסרת לה את הסימנים, זה לא רק שהיא מנפצת במו ידיה את חלום חייה, אלא היא למעשה מוותרת על החיים. כי אין בעולם עוד אדם שֶׁיִּשְׁוֶה ליעקב, ואולי היא לא תתחתן בכלל, וגרוע מכך, אולי היא תיפול לחלקו של עשיו הרשע. לא מדובר כאן בלוותר על גלידה, ואפילו לא בלוותר על החיים, אלא מדובר כאן בלהפוך את החיים במאה ושמונים מעלות, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מאור לחושך.
אם בשבוע שעבר כתבתי על עקידת יצחק, המעשה של רחל באיזה שהוא מקום היה גדול אפילו מעקידת יצחק. לא לחינם רחל היא זו שבכוחה לבטל את כל הגזירות מעם ישראל בתפילותיה.
כאשר אתה עובר משבר, מי יוכל לחזק אותך? הרי זה שמחזק אותך לא עבר את זה בעצמו, הוא לא באמת יודע מה עובר עליך, הדברים שלו לא יכולים לחדור לך אל הלב. אבל רחל אמנו יכולה להבין כל אחד וכל אחת. היא זו שעברה את משבר חייה, ואולי את המשבר הגדול והעמוק ביותר בעולם. והיא האימא הטובה שמרגישה את הצער של הבנים והבנות יותר מאשר הם מרגישים בעצמם.
אימא רחל, מהיכן לָקַחְתְּ את הכוח לחיות?
לדעתי התשובה נעוצה בגוף המעשה. אדם מאבד את הכוח לחיות כאשר לוקחים לו את הדבר שממלא את כל ישותו, אם זה אהבה, בן משפחה, מפעל חיים או כל דבר אחר. כאשר זה הולך לאיבוד, אין לו במה להיאחז כי כל דבר אחר לא יכול באמת להשלים את החלל שנפער.
אבל יש דבר עמוק מאוד שבכוחו לתת משמעות לכל בן אנוש עלי אדמות:
הדבר העמוק ביותר והגדול ביותר הוא לעשות טובה למישהו אחר!
רחל לא איבדה את כל חלום חייה לחינם. היא עשתה את זה עבור אחותה! את הדבר שהיא הכי רצתה לעצמה היא נתנה במתנה גמורה לאחותה. נכון שזה אצילי, נכון שזה קשה, נכון שזו מסירות נפש – אבל הדבר הזה בכוחו גם למלא את הנפש, בכוחו גם לרפא את הנפש, ובכוחו לתת לכולנו טעם לחיים.
הרב שלמה קרליבך מספר על יהודי ניצול שואה ששמע בילדותו שלפני המלחמה מהאדמו"ר מפיאסצ'נה שהיה משנן באוזני התלמידים "הדבר הגדול ביותר הוא לעשות טובה למישהו אחר". והוא סיפר לרב קרליבך שהוא איבד הכול במלחמה, ובכל פעם שאיבד את הכוח לחיות ורצה לגשת לגדרות המחושמלות – הוא היה נזכר בדיבורים האלה ומקבל כוחות. הוא אמר לעצמו "נכון, אני מיואש מהחיים, אבל לעשות טובה למישהו אני יכול? אני יכול להקשיב לאדם שבור לב? אני יכול לעזור לחבר? לעודד חבר? אז יש לי בשביל מה לחיות".
הכוח לתת הוא הכוח לחיות. זה הכוח שהחזיק את רחל אימנו בניסיון חייה, וזה הכוח שהחזיק יהודים בעמק הבכא, וזה הכוח שלָךְ ושלְךָ. אם על החיים שלך כבר ויתרת – תחיה בשביל ה', בשביל הבנים שלו. אם על השמחה שלך כבר ויתרת – תחיה בשביל לשמח יהודי.
באיזה שהוא מקום, דווקא בזמנים הקשים ביותר בחיים שלך, כשכבר אין לך כוח לחיות – אתה מגיע למקום הכי גבוה בעולם, מקום שבו אין לך סיבות לחיות בשביל עצמך, ואתה מוכן לחיות בשביל מטרה ותכלית, בשביל ה', בשביל עם ישראל, בשביל הילדים שלך, בשביל עני ברחוב שאתה בכלל לא מכיר. הרבה צדיקים רצו להגיע למקום כזה בחיים ורק מעטים הגיעו.
לכן אחים יקרים, תמשיכו לחיות, אם לא בשביל עצמכם, אז בשביל שיהודים אחרים יחיו, בשביל שהעולם הזה יהיה מלא בטוב ובחסד, בשביל שתתגלה בעולם מלכות ה' ורחמנותו. בספרי הקבלה מובא שהאור שנברא בתחילת הבריאה היה אור החסד, זה האור שגירש את כל החושך והתוהו ובוהו, תיתנו לאור החסד הזה לגרש את כל החושך מהחיים שלכם ולהאיר את החיים שלכם ולמלא אתכם במילוי העמוק ביותר.
בורא עולם אוהב אתכם, הוא צריך אתכם כאן בעולם. העולם הוא לא אותו עולם בלעדיכם.
באהבה, הרב שלום ארוש.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור