ליצנות

 

עיקר הליצנות הוא מחמת גסות הרוח, שהוא גבה-לב וגדול בעיני עצמו, עד שכל בני העולם הם כלא בעיניו ומתלוצץ מכל אחד ואחד, כאשר נמצא הנגע הרעה הזאת בכמה בני אדם, שמתלוצצים מכל אחד ואחד, בפרט מיראים וכשרים, ומוצאים מומים וחסרונות בכל אחד ואחד, וכל זה – מחמת גסותו, שנדמה לו, שאין חכם ממנו, וכל העולם צריך ללמוד ממנו ולהתנהג כפי חיוב דעתו. ואלו הליצים מתגברים בליצנותם, עד שמחלישים דעת של כמה כשרים ומפילים אותם מעבודתם על ידי ליצנותם הרעה, רחמנא ליצלן, וכל זה בא מחמת גסותם הרעה. ועל כן נקרא הליצנות תועבה כמו הגאות והגבהות, שנקרא גם כן תועבה, וזה בחינת (משלי טז): "אם ללצים – הוא יליץ, ולענווים יתן חן", כי ההיפך הליצנות הוא ענווה.

 

 

 

בעניין מה שכתוב בזוהר הקדוש (בראשית קפח. ריט:) שעל פגם הברית בפרט: "מאן דאושיד זרעא בריקניא" חס ושלום וכו’, אין מועיל תשובה, אמר רבנו זכרונו לברכה שאין הדבר כן רק על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר הזוהר, אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד. והכלל שבאמת מועיל תשובה בודאי על חטא זה אפילו אם הרבה לפשוע, חס ושלום בזה. וכבר מבואר בספרים הנדפסים (ליקוטי מוהר"ן ח"א, כז), שעיקר התשובה הוא לבל יעשה עוד מכאן ולהבא והוא מוכרח לעבור באלו המקומות והעניינים שהיה בתחילה ולהתנסות שם. וכשמרחם על עצמו עכשיו ואינו עושה עוד מה שעשה מקודם ומשבר תאוותו, זהו עיקר התשובה.

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.