בכיה

 

אף על פי שהבכיה לפני השם יתברך בתחינות ובקשות טובה מאוד, אף על פי כן כשאדם אומר תהלים או שאר תחינות ובקשות, או שמשיח בינו לבין קונו, וחושב ומצפה ומסתכל בדעתו בכל פעם שיבכה ויוריד דמעות – גם זה הוא מחשבה זרה המבלבלת את הכוונה, כי העיקר הוא שיכון האדם בדעתו לומר הדיבורים בכל ליבו באמת, שיטה אוזנו וליבו לשמוע מה שמוציא מפיו, ואם יתעורר לבכיה מה טוב, ואם לאו – אל יבלבל כוונתו בשביל זה.

 

טוב מאוד מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ובתחנונים כבן המתחטא לפני אביו, ומה טוב כשיכול לעורר ליבו בשיחתו, עד שיבכה ויוריד דמעות כבן הבוכה לפני אביו.

 

 

פעם הלווה רבנו כמה מעות לרבי שמעון המכונה רבי שמע’לה, שהיה תלמידו ומשמשו, ורבי שמעון הכניס את המעות באיזה עסק ולא החזיר את המעות לרבנו בעיתו.

 

הקפיד עליו רבנו ואמר: "נו אתה שווה שיגרשוך".

 

וכך היה, משום מה נסע רבי שמעון לעבר נהר דאן הנמצא רחוק מאוד מאוקראינה, ולא היו גרים שם יהודים כלל, וכל מה שעשה והשתדל לחזור לא היה יכול, כי הסתבך שם מעניין לעניין, עד ששהה שם שלוש שנים, ובסוף שלוש השנים היה לו נסיון, ועמד בנסיון בזה שקרע את שפתיו מפניה, ומחמת זה ניצל מהנסיון, ואז אמר רבנו: "שכבר רחמנות עליו וצריכים להוציאו משם", ואז חדלו המניעות, וחזר רבי שמעון לרבנו.