התחזקות

 

מחמת הצמצומים והשינויים שיש בכל יום נדמה לאדם שהיום אי אפשר לחטוף איזה טוב אמיתי, אבל על ידי אמונת חכמים בשלימות, שעל ידי זה נחשבים בעיניו כל הספרים הקדושים של התורה הקדושה שחיברו החכמים האמיתיים. ועל ידי זה נשלם התורה, כי שלימות התורה הוא על ידי תורה שבעל פה שחיברו החכמים האמיתיים, ואז זוכים לינוק משכל עליון, הכולל כל השכליות, שהוא ממתיק כל הדינים והצמצומים. כי עיקר המתקת הדינים הוא על ידי השכל, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: "כולם במחשבה אתברירו". אז נמתקים על ידי זה כל הצמצומים והשינויים שבכל יום, מחמת זה נדמה לאדם שאי אפשר לחטוף בזה היום איזה טוב אמיתי כנ"ל, וזוכה גם ביום זה לטוב אמיתי, שלא יאבד יום מימיו, חלילה. וזה בחינת: "יום אירא אני אליך אבטח" – שדווקא ביום זה שאני מתיירא, שנדמה לי שהיום אי אפשר לי לעבוד את השם יתברך מחמת הצמצומים והשינויים שבאותו היום, אבל על ידי אמונת חכמים, אז דייקא: "אני אליך אבטח" – שבודאי אזכה גם ביום זה לעבוד את השם יתברך.

 

עניין זה שייך גם לדוחק בפרנסת האדם, שהוא רק מחמת שהיום קשה עליו מחמת הצימצומים והשינויים שבאותו היום. ועל כן נקרא "קשה יום", כמו שכתוב באיוב: "אם לא בכיתי לקשה יום" – וכל זה נמשך גם כן מחמת פגם אמונת חכמים. אבל כשזוכה לשוב בתשובה שלימה על פגם אמונת חכמים, ויאמין מעתה בכל הספרים של הצדיקים והחכמים האמיתיים, ויהיה נשלם התורה כנ"ל – בודאי יזכה על ידי זה לינוק משכל הכולל, ועל ידי זה יהיה נמתק הכל, הן ברוחניות והן בגשמיות.

 

 

רבי יחיאל צבי, אחיו של רבנו, נקא על שם רבי יחיאל סבו, אבי אימו פייגא ובעלה של אדל שהיה מכונה בשם ה"דייטשל" – הגרמני, כי מוצאו היה מגרמניה. והיה לרבנו עוד אח בשם רבי ישראל ופניו היו דומים לפני מת עד שכינוהו בשם רבי ישראל "מת", והיה זה בגלל מעשה שהיה בקטנותו, שהיה חולה מאוד עד שהגיע סמוך למיתה ממש, ורצה עימו אמו פייגא לקבר הבעל שם טוב בצעקות ובכיות נוראות, והניחה את התינוק על הציון והלכה ממנו.

 

כשחזרה פגשה אותו כשהוא בוכה בריא ושלם, מחמת שאינו יודע היכן אימו. אחר כך בא אליה הבעל שם בחלום ואמר לה: "אילו באת אלי שלא בצעקות הייתי נותן לו נשמה טובה, אולם מחמת שעשית צעקות נוראות לא הסתכלתי איזה נשמה אני נותן לו, ונתתי לו נשמה של נפטר".

 

הסברא אומרת שרבי ישראל, היה האח הבכור , ומשום כך נקרא בשם ישראל על שם הבעל שם טוב, ורבנו נקרא בשמו על שם סבו, הרב הקדוש רבי נחמן מהרודענקע זצ"ל.

 

 

כשהתקרב מיתת הבעל שם טוב, ראה זאת למידו ושמשו רבי נחמן מהורדענקע, והתחיל לבכות בכי רב וצעק בקולות נוראים.

 

פנה הבעל שם ואמר לעומדים לידו: "מדוע הוא בוכה וצועק? זה כבר לאחר מעשה, ואף על פי שיש דרך כזו בתפילה שאוכל להתרפאות ולהבריא על ידה – אולם אין רבי נחמן (מהרדענקע) יודע את הדרך הזו"…

 

 

פעם שאל אחד את רבנו: "מדוע אין ספר מרבנו של שיחות ומעשיות כשאר ספרי צדיקים וכספר ‘שבחי הבעל שם טוב’.

 

ענה רבנו: "גם ממני עוד יהיה מה לדבר!"…