תשובה

 

הלבנה הרבתה בטענותיה מול הקב"ה עד שניצחה אותו יתברך, כביכול, עד שאמר השם יתברך: הביא עלי כפרה בראש חודש, כי בזה פעלה הרבה הלבנה. וכל מה שגרם, כביכול, להשם יתברך להתחרט ואמר ‘הביאו עלי כפרה’, זה שורש התשובה, ומזה השורש בודאי יגיעו הרהורי תשובה לכל העולם, עד שכולם ישובו אליו יתברך.

 

גם מאחר שראינו שיש ללבנה כוח לנצח אותו יתברך, כביכול, זה רמז ישועה לכל ישראל שסופרים ללבנה ומברכים עליה, שיש גם לנו תקוה שנזכה לנצח אותו יתברך בתפילותינו, כי זה רצונו יתברך, שנתגבר ונתאמץ בתפילה כל כך, עד שנזכה לנצח אותו. ואמרו חזל: "זמרו למי שמצנחים אותו – והוא שמח!". וגם על ידי שהשם יתברך מבקש מישראל ‘הביאו עלי כפרה’, בזה רמז לנו שעיקר תיקון כפרתו, כביכול, תלוי בנו, כלומר על ידי שנשוב בתשובה שלמה לפניו יתברך, כי עיקר הקורבן הוא התשובה. ומכיון שכפרתו, כביכול, תלוייה בתשובתנו, על כן בטוחים אנו שבודאי נשוב אליו יתברך, כי הקב"ה נצחן על כל הנצחנים, ובודאי יגמור את שלו עימנו לטובה ונשוב אליו יתברך באמת.

 

 

פעם ביקש אחד מאנשי שלומנו מרבי נתן שיתן לו עצה נכונה שתאיר את עיניו באיזו דרך יבחר – האם ישב רק ללמוד תורה, ולפרנסה לא ידאג אף שיצטרך להיות נתמך מאנשים תומכי תורה, או שיעסוק באיזו מלאכה ויקבע עיתים לתורה?

 

השיב לו רבי נתן: "אספר לך משל. פעם אמר מלך אחד לידידו אוהבו הנאמן: כאות הוקרה על מעשיך נותן אני לך רשות ביום מסויים למשך זמן קצר, להיכנס לאוצרי ולקחת כל מה שתספיק, וכל מה שתיקח הרי הוא שלך.

 

הלך ידידו של המלך והכין את עצמו ליום המיועד, והכין שקים גדולים בהם יוכל לאסוף מכל הבא ליד. ביום המיועד הגיע לאוצר בזמן שנקבע, וכהבטחת המלך נכנס לחדר האוצר והחל לאסוף כרצונו.

 

מרוב הכנתו לזמן נשגב זה שכח לאכול מבעוד מועד, ובאמצע זמן אסיפת האוצר לשקיו נעשה רעב מאוד מאד עד שחשש לחייו, והבין שאם יהרהר עתה על אכילה יפסיד מזמנו הקצר והיקר מאוד ואף יפסיד הון רב. לכן החליט להכניס אל פיו ביס מחתיכת לחם שמצא והמשיך בזריזות עם לעיסתו לאסוף עוד ועוד מרגליות, וכשתקף אותו שוב הרעב שוב חטף בזריזות עצומה עוד נגיסה מחתיכת הלחם והמשיך באיסוף ואגירת המרגליות היקרות".

 

סיים רבי נתן את משלו ואמר לאיש: "אם התורה חשובה אצלך כאבנים טובות ומרגליות ואף כשתהיה רעב לא תקפיד הרבה, אלא רק תחטוף פה ושם בזריזות איזו חתיכת לחם לתוך פיך ותמשיך בהתמדה בלימוד התורה כאוסף מרגליות, אז כדאי שתשב רק על לימוד התורה והעבודה כרצונך, כי זה נקרא "תורתו אומנותו". אולם אם לא, לך עסוק במלאכה וקבע ואף גזול עיתים לתורה".