צדקה

 

כשמתגלה ההתפארות של ישראל, שהשם יתברך מתפאר עם כל אחד מישראל בכל יום ויום, שבשביל זה נברא הכל ומחייה ומקיים הכל בכל יום ובכל עת ובכל שעה, אזי בודאי נמשך כל השפע של הפרנסה והעשירות לישראל.

 

ועיקר התגלות ההתפארות הוא על ידי צדקה, שעל ידי זה זוכים לראות אור הצדיק שמגלה ההתפארות הזאת. נמצא שעיקר עיכוב השפע שמשם בא העניות וההלוואות, כל זה בא על ידי שאין העשירים עושים צדקה וחסד בממונם. וכל אחד מישראל כפי מה שעושה צדקה וחסד בממונו, על ידי זה חוזר וממשיך השפע לישראל.

 

ועל כן הזהירה התורה להתנהג בחסד גדול עם הלווה, ושלא להיות לו כנושה, כי על ידי החסד יבטל העניות מהעני והלווה, על ידי שתתגלה ההתפארות של ישראל על ידי הצדקה והחסד הנ"ל, שעל ידי זה חוזר השפע לישראל ומתבטלת העניות. וזה עניין מצוות: "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו", ומצוות השבת העבוט, כסות- יום ביום וכסות- לילה בלילה, הכל בשביל תיקון התגלות ההתפארות הנ"ל.

 

 

לרבי נתן היה תלמיד-חבר גאון בתורה ועובד ה’ וצדיק מופלג, בשם רבי נחמן בן רבי יודל לייב. עני מרוד כל כך היה רבי נחמן בן רבי יודל לייב, עד שלא היה יכול להשכיר עגלה ולבוא אל רבי נתן, לכן נסע רבי נתן אליו כדי לשוחח עימו בדברי תורה ולהתחזק עימו יחדיו.

 

ורבי נחמן הזה, מרוב עניותו השכיר עצמו להיות שומר ומשרת בבית הקברות, כלומר לאחר שהיתה לויה או יאר-צייט (יום פטירה) הוא שרת את המלוים ברחצית ידיים וכדומה, והיו המלוים נותנים לו פרוטותיהם.

 

פעם כשהגיע רבי נתן לעירו ונודע לו ממה רבי נחמן בן רבי יודל לייב "מתפרנס", הקפיד וגער בתושבי העיר באומרו להם: "יהודי נעלה כזה הנכם ממנים לשומר בית הקברות? יכול חלילה שיפטר פעם איזה ילד אצל אחד מתושבי העיר, אך ורק כדי שיהיה לו לרבי יודל עבור הוצאות שבת!"

 

והתעוררו כל אנשי שלומנו מדברי רבי נתן וקיבלו על עצמם להחזיקו ולתמוך בו והעבירו אותו ממשרה זו לאחרת.