הלכות פסוקי דזימרה (המשך)

 

א. השומע פסוק "שמע ישראל" מהציבור, שהדין הוא צריך לומר עמהם פסוק ראשון של קריאת שמע, כדי שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חבריו, מכל מקום אם הוא נמצא באמצע פסוקי דזמרה, לא יפסיק לומר עם הציבור פסוק "שמע ישראל", משום הפסק, אלא יניח ידיו על עיניו, ויאמר התיבות של פסוקי הזמירות, בשעה שהציבור אומרים פסוק שמע ישראל, בניגון של הציבור, כדי שיהיה נראה כאילו קורא עמהם. אבל בין ישתבח ליוצר יאמר פסוק "שמע ישראל" עם הציבור.

ב. העומד באמצע פסוקי דזמרה, והגיעו הציבור לפתיחת ההיכל, ואומרים "בריך שמיה", לא יפסיק לומר עמהם "בריך שמיה", וגם פסוק "וזאת התורה" עם הציבור.

ג. כהן שעוסק בפסוקי דזמרה וקראוהו לעלות לספר תורה, רשאי לעלות לתורה ויברך ויקרא בלחש עם השליח ציבור תיבה בתיבה כרגיל, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, ושלא כמי שכתב שלא יקרא עם השליח ציבור, אלא ישמע ממנו בלבד, שזה אינו נכון להלכה. והוא הדין ללוי, אם אין לוי אחר בבית הכנסת. והוא הדין גם כן לישראל שעוסק בפסוקי דזמרה וקראוהו "בשמו" לעלות לתורה, שינהג כאמור. ומכל מקום אסור להפסיק ולומר לשליח ציבור שיאמר השכבה לעילוי נשמת הוריו, או שיאמר מי שבירך.

ד. העומד בפסוקי דזמרה, והציבור הגיע להוצאת ספר תורה לקרוא בו, אם הוא עתיד לשמוע קריאת ספר תורה ממנין אחר, אינו צריך להפסיק בפסוקי דזמרה כדי לשמוע קריאת התורה, אלא יפסיק לענות "ברוך ה’ המבורך לעולם ועד", וכן לאמנים של ברכות התורה. אבל אם אינו עתיד לשמוע קריאת התורה, יפסיק בין מזמור למזמור וישמע קריאת התורה עם הציבור.

ה. העומד בפסוקי דזמרה, והציבור הוציאו ספר תורה לקרוא בו, ואין להם שליח ציבור שיקרא בתורה זולתו, מותר לו להפסיק בין מזמור למזמור כדי לקרוא בתורה, ולא יפסיק לאמירת השכבה ומי שבירך, אלא לקריאה בתורה בלבד. ומי שעומד בפסוקי דזמרה, ושומע את השליח ציבור הקורא בתורה שטועה בקריאתו, ואין בציבור מי שיחזירנו מטעותו, אם הטעות הוא בדבר שמשתנה הענין, יפסיק ויתקן את השליח ציבור שיקרא כהלכה, ואם הוא טעות שאין הענין משתנה על ידו, לא יפסיק, ואם אפשר ירמוז לו או שיראה לו בחומש מקום הטעות.

ו. יש אומרים שהעוסק בפסוקי דזמרה ושומע קדיש וקדושה וברכו, שההלכה היא שמפסיק ועונה עם הציבור, זהו רק בתורת רשות, ואינו חייב מן הדין להפסיק, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ויש חולקים. וכן נכון לנהוג, להפסיק ולענות. וגם שליח ציבור ששומע ממנין אחר שאומרים קדיש וקדושה וברכו, יפסיק ויענה עם הציבור.

ז. באמצע הפרק של פסוקי דזמרה, שואל בשלום מי שהוא חייב במוראו, כגון אביו או רבו, וכל שכן מלך, ומשיב שלום למי שהוא חייב לכבדו, כגון אדם חשוב ונכבד, ואפילו באמצע הפסוק. אבל אינו רשאי להקדים ולשאול בשלום אדם חשוב באמצע הפרק, ורק בבין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ובזמן הזה שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו בגלל שלא הפסיק באמצע תפילתו לשאלת שלום, אין להפסיק לשאלת שלום וגם לאביו ולרבו, ואפילו בבין הפרקים. ורק יעמוד לפניהם בהכנעה דרך כבוד, ולא יותר.

ח. מי שלא היו לו טלית ותפילין, והובאו לו באמצע פסוקי דזמרה, רשאי להתעטף בציצית ולהניח התפילין בברכותיהן בין המזמורים של פסוקי דזמרה. ואם הובאו לו בין פסוקי דזמרה לישתבח, לא יפסיק, אלא יסיים תחילה ישתבח, שהיא הברכה שנתקנה לאחר פסוקי דזמרה, ואחר כך יתעטף בציצית ויניח תפילין בברכותיהן. ואין חילוק בזה בין הספרדים לאשכנזים.

ט. מי שעוסק באמצע פסוקי דזמרה, או בקריאת שמע וברכותיה, מותר לו להפסיק בכתיבה בלבד בבין הפרקים שלהם, כדי להשיב דבר הנחוץ להשיב ואינו סובל דיחוי, וכל שכן שרשאי להשיב בכתב דבר הלכה למעשה, שאין הכתיבה כדיבור לענין זה.

י. מי שסיים פסוקי דזמרה עד ויברך דוד, ועדיין שליח הציבור באמצע הזמירות, אינו רשאי לחזור ולומר את המזמורים שכבר נאמרו על ידו, או להוסיף מזמורים אחרים, שיש בזה חשש הפסק. ואין להביא ראיה להתיר ממה שנהגו להוסיף פסוקי ויברך דוד וכו’, ושירת הים, שכל אלו תקנת קדמונים הם, ונהגו בהם בכל תפוצות ישראל, וכבר נקבעו בכתרו של מלך אבל להוסיף מזמורים מדעתינו, אינו נכון כלל.

יא. מי שלא כיון בפסוק "פותח את ידיך" להבין משמעות הפסוק כפשוטו, צריך לחזור ולאומרו. ואם לא נזכר עד שאמר כמה פסוקים לאחר מכן, אם נזכר עד שלא התחיל במזמור שלאחריו, חוזר לפסוק פותח את ידיך לאומרו בכוונה, וימשיך הלאה, ואם התחיל במזמור שלאחריו, יאמר הפסוק בכוונה בין מזמור למזמור. ואם לא עשה כן, יכוין בפסוק פותח את ידיך של אשרי יושבי ביתך שלאחר תפילת העמידה, או שלפני תפילת מנחה, שלכן תקנו חז"ל לומר ג’ פעמים מזמור זה בכל יום, כדי שאם ישכח ולא יכוין בפסוק פותח את ידיך בפעם הראשונה, יכוין בפעם השניה והשלישית, שכל האומרו בכוונה מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

יב. מי שנתאחר לבוא לבית הכנסת, ומצא שהציבור נמצאים בסוף הזמירות, ואם יתפלל כסדר, יפסיד תפילה בציבור, ימהר להתעטף בציצית ולהניח תפילין בברכותיהן, ואחר כך יאמר "אלהי נשמה" עד "המחזיר נשמות לפגרים מתים", ויברך ברכות התורה, ויתחיל ברוך שאמר, ומזמור תהילה לדוד, ומזמור הללו את ה’ מן השמים, ומזמור הללו אל בקודשו, ויסיים בברכת ישתבח, וימשיך מברכת יוצר אור על הסדר כדי להתפלל עם הציבור, או עם חזרת השליח ציבור. ואם גם בזה לא ישיג להתפלל עם הציבור או עם חזרת השליח ציבור, ידלג לגמרי על הזמירות, ויתחיל מברכת יוצר אור כדי שיספיק להתפלל עם הציבור או עם חזרת השליח ציבור. ואחר התפילה יאמר כל שאר ברכות השחר, וכן יאמר פרשת העקידה ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן, והודו לה’ קראו בשמו, וכל המזמורים שדילג. אבל ברוך שאמר וישתבח לא יאמר אלא אם כן בלי שם ומלכות. ואף על פי שהמקובלים אומרים שאם מדלג הזמירות אומרם לאחר התפילה הרי הוא כמהפך צינורות הקדושה, זהו רק לכתחילה, אבל כשעושה כן בדלית ברירה, כדי להתפלל עם הציבור, אין בכך כלום שמעלת התפילה בציבור נשגבה מאוד, ודוחה אמירת הזמירות.

יג. ואם יש לו שהות לומר כל המזמורים שבין ברוך שאמר וישתבח, ונשאר לו עוד זמן קצת, נכון שיאמר (מלבד ברכות השחר כולם) גם חלק מסדר הקורבנות, ויתחיל "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך" עד פסוק שמע ישראל, וברוך שם, שאמירתו יש בה צורך גדול על פי הקבלה. ואחר כך יתחיל פרשת התמיד, והקטורת, והברייתא של פטום הקטורת, עד רבן שמעון בן גמליאל, ולא עד בכלל. ואחר כך יאמר אנא בכח עד איזהו מקומן, ולא עד בכלל. ואחר הודו לה’ קראו בשמו עד ובנביאי אל תרעו, ואחר כך אל נקמות ה’ עד הפסוק ה’ הושיעה המלך יעננו ביום קוראנו, ואח"כ ה’ מלך וכו’, ולמנצח בנגינות וכו’, וברוך שאמר והלאה. ובסיום התפילה ישלים מה שדילג מתחילה.

יד. המתאחר לבוא לבית הכנסת בשבת, ועליו לדלג פסוקי דזמרה או נשמת כל חי, כדי שיוכל להשיג להתפלל עם הציבור אם עם חזרת השליח ציבור, מוטב שידלג נשמת כל חי ולא פסוקי דזמרה, כי הלכה רווחת היא, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ובפרט שמוכח מדברי הרמב"ם שאמירת נשמת כל חי בשבת אינה חובה אלא מתורת מנהג. ואם אין לו שום אפשרות להתפלל עם הציבור או עם חזרת השליח ציבור, אלא אם כן יתחיל מברכת יוצר, תפילה בציבור עדיפה, ויתחיל מברכת יוצר. ואחר התפילה ישלים כל המזמורים שהחסיר, וישמיט ברכת ברוך שאמר וישתבח. ואם הוא רואה שדי לו אם ידלג את המזמורים שנוהגים להוסיף בשבת קודם ברוך שאמר, מבלי שיצטרך לדלג הזמירות שבין ברוך שאמר לישתבח, ונשמת כל חי, בודאי שעדיף לדלג המזמורים שלפני ברוך שאמר, ויאמרם אחר כך בסיום התפילה.

טו. אף על פי שמותר לענות באמצע פסוקי דזמרה אמנים דברכות וקדיש וקדושה וברכו, מכל מקום לכתחילה לא ימציא עצמו למקום שיוכל לשמוע משם דברי קדושה כדי שיענה עם הציבור. וכל שכן שלא יברך ברכת הריח על מיני בשמים שהובאו לפניו באמצע פסוקי דזמרה, שהרי יכול לדחות הברכה שלהם ולהריח בהם לאחר התפילה.

טז. הנוהגים להפסיק בפיוטים בראש השנה וביום הכיפורים וימים טובים, קודם ישתבח, וכן כשיש חתן ואבי הבן, אין רוח חכמים נוחה מהם, והראוי לבטל מנהג זה, בהסברה נאותה ובדרכי נועם, וכן עשו כמה מהאחרונים לבטל המנהג הזה שנעשה שלא ברצון החכמים. ובפרט שעל פי הקבלה הדבר חמור ביותר, שאין להפסיק כלל בין ברוך שאמר לישתבח. ועוד שעל ידי כך כמה מהקהל באים לידי שיחה בטלה בשעת אמירת הפיוטים. וכן פיוט מי כמוך ואין כמוך, שנוהגים לאומרו בשבת זכור, יש לאומרו לאחר קדיש תתקבל שאומר השליח ציבור, ולא יפסיקו לאומרו קודם נשמת כל חי. וכן המנהג בארץ ישראל, ואין לשנות.

יז. מי שעוסק בפסוקי דזמרה, וכן בקריאת שמע וברכותיה, וראה זקן או תלמיד חכם שנכנס לתוך ארבע אמותיו, חייב לקום מפניו, ואף על פי שעוסק בשבחו של מקום, מכל מקום זהו כבודו של הקדוש ברוך הוא, שציוונו בתורה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", והלכה רווחת: חולקים כבוד לתלמיד חכם במקום הרב.

יח. אם הגיעו הציבור לסוף פסוקי דזמרה, ועדיין אין מנין בבית הכנסת, וממתינים להשלמת המנין, מותר ליחידי הקהל לסיים ברכת ישתבח, וללמוד בין ישתבח ליוצר. ואף על פי שאמרו בירושלמי, המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו, מכל מקום לצורך מצווה ולדברי תורה שפיר דמי, וכמו שהתיר מרן השולחן ערוך להפסיק בין ישתבח ליוצר לצרכי ציבור או לפסוק צדקה לעני. והוסיף הרמ"א בהגה, שמזה נתפשט המנהג לברך את החולה וכיוצא בזה בין ישתבח ליוצר, שכל זה נקרא לצורך מצווה. והרמב"ם כתב, שיש מקומות שאומרים שירת הים או שירת האזינו בין ישתבח ליוצר, ויש שאומרים שם שתי השירות, והכל לפי המנהג. והוא הדין לדברי תורה. ומכל מקום נכון להחמיר שלא להוציא בשפתיו אלא לעיין בספר בהרהור בלבד, שהרהור לאו כדיבור דמי. אבל באמצע פסוקי דזמרה, אין להתיר בזה.

יט. במדרש רות דרשו על הפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", שנשמתו של אדם אחר שישן שינת קבע בלילה על מטתו, אינה נכנסת להתיישב בגופו עד שיענה ברוך ה’ המבורך לעולם ועד, ואם אינו זוכה לכך הולכת לה, ונשאר ונחשב לבמה, כמו שאמרו בברכות (יד.) כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה (המ"ם בסגול) אלא במה (המ"ם בקמץ). ולכן צריך כל אדם להשתדל להתפלל במנין, כדי שיאמר ברוך ה’ המבורך לעולם ועד. והרוקח הביא כמה ברייתות בענייני דברים שבקדושה, כדי שהיחיד יוכל לאומרם אם נאנס ולא התפלל בציבור. ויש שכתבו לומר הברייתא: "אמר רבי עקיבא, חיה אחת יש ברקיע ושמה ישראל, ועומדת באמצע הרקיע, ואומרת ברכו את ה’ המבורך, כל גדודי מעלה עונים ואומרים ברוך ה’ המבורך לעולם ועד". אולם נראה שהאומר ברייתא זו וכיוצא בה, אינו רשאי לומר שם שמים כקריאתו, אלא יאמר "השם", וכיון שאמירת הברייתא דרבי עקיבא אין בה תועלת כל כך, להפסיק לאומרה בין ישתבח ליוצר, כיון שאינו אומר שם שמים כקריאתו. ואף שאין בזה איסור ממש, שהרי הוא כלומד תורה, מכל מקום נכון יותר לומר הברייתא הזאת אחר התפילה קודם "עלינו לשבח". וכן הסכימו כמה אחרונים. וכן עיקר.

כ. בעת שהשליח ציבור אומר "ברכו את ה’ המבורך", יש נוהגים להחמיר ולעמוד על רגליהם ולענות "ברוך ה’ המבורך לעולם ועד", כיון שהוא דבר שבקדושה. אולם מן הדין אין צורך בזה, אלא רשאים לישב בעת שעונים "ברוך ה’ המבורך לעולם ועד".