הלכות ברכות קריאת שמע , דיני כוונת המצוות

  

א. השומע קול רעמים, והוא נמצא בבין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה, יפסיק ויברך בשם ומלכות ברכת "שכחו וגבורתו מלא עולם", כיון שהיא מצווה עוברת. והוא הדין למי שרואה את הקשת, שיפסיק בבין הפרקים ויברך בשם ומלכות ברכת "זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו". אבל בהרהור הלב בלבד אינו יוצא ידי חובת הברכה, שהלכה רווחת היא, "הרהור לאו כדיבור דמי".

ב. הקורא קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לומר י"ג מידות עם הציבור. וכן לא יאמר עם הציבור פסוק "וזאת התורה", כשמגביהים הספר תורה להראותו לעם, אלא יסתכל בספר תורה, ויהרהר בלבו פסוק "וזאת התורה", שהרהור לאו כדיבור דמי.

ג. שליח ציבור שעומד באמצע ברכת יוצר, או אהבת עולם, או באמצע קריאת שמע, ושמע קדיש או קדושה מציבור אחר שמתפללים סמוך להם, אם הוא מובטח שיכול לחזור לתפילתו, יענה עמהם קדיש וקדושה, ובפרט כשהוא מתפלל מתוך סידור. ולא יחוש בזה לטורח ציבור, שכיון שהוא שומע ועונה דברים שבקדושה, אף הציבור שומעים ועונים, וזוכים לקיים מצווה דרבנן שהסמיכוה על "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

ד. מי שלא היו לו טלית ותפילין, והתחיל להתפלל עם הציבור, ובאמצע ברכות קריאת שמע הביאו לו טלית ותפילין, יתעטף בציצית ויניח תפילין בבין הפרקים ויברך עליהן, ואין לחוש בזה משום הפסק. ואם התחיל בפרשת ויאמר, ואחר כך הובאו לפניו טלית ותפילין, הואיל ובסוף פרשת ציצית אינו רשאי להפסיק אלא כמו באמצע הפרק, לפיכך לא יפסיק בהן ויברך עליהן. ואם לא הובאו לפניו אלא לאחר שחתם גאל ישראל, מניח תפילין בלא ברכה, ומיד יתחיל להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפילה, ולאחר התפילה יתעטף בציצית וימשמש בתפילין ויברך עליהן. וכל זה לספרדים, אבל האשכנזים נוהגים שאם הובאו הטלית והתפילין באמצע ברכות קריאת שמע, מברכים על התפילין בבין הפרקים, אבל על הטלית אינם מברכים, אלא מתעטפים בה ללא ברכה, ולאחר התפילה ממשמשים בה ומברכים עליה. ואם הובאו לפניו אחר שהתחיל פרשת ויאמר, או באמצע ברכת אמת ויציב, יניח התפילין בברכה, ורק אם סיים גאל ישראל מניח התפילין בלא ברכה, ולאחר התפילה ימשמש בהן ויברך עליהן.

ה. מי שהיה אומר ברכת אמת ויציב, וכשהגיע סמוך לשירה חדשה, שמע קדיש וקדושה, והפסיק לענות, וכשסיים לענות שכח לסיים ברכת אמת ויציב, והתחיל בתפילת שמונה עשרה, ונזכר באמצע התפילה, לאחר שיסיים תפילת שמונה עשרה, יאמר כל ברכת אמת ויציב, ויחתום ברוך אתה ה’ גאל ישראל. והוא הדין אם שכח בכלל לומר ברכת אמת ויציב, ומיד כשסיים קריאת שמע התחיל להתפלל, יאמר ברכת אמת ויציב לאחר התפילה.

ו. אם השליח ציבור מאריך בשבת ויום טוב ברכת יוצר בנגינה, ויחיד מהקהל הקדימו, והגיע לבין הפרקים, ורוצה לעיין בהרהור הלב בלבד בדינים שבסידור, מעיקר ההלכה יש מקום להתיר, אך לא יעשה כן אלא בצינעא באופן שאינו מעורר תשומת לב אצל הקהל, כדי שלא יבוא מהם להקל יותר ולהפסיק אף בשיחה בטלה. והמחמיר תבוא עליו הברכה.

ז. חולה במחלת סכרת, שקיבל התקפה באמצע קריאת שמע וברכותיה, שאז הוא צריך לאכול מנה סוכר ללא דיחוי, יברך על הסוכר שהכל נהיה בדברו, ואין בזה חשש הפסק. אבל אם קיבל התקפה באמצע תפילת שמונה עשרה, לא יפסיק לומר הברכה בפיו, אלא יהרהר הברכה בליבו ויאכל הסוכר.

ח. נשים פטורות ממצוות קריאת שמע, מפני שיש זמן קבוע לקריאת שמע, כל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. לפיכך פטורות הן גם מברכות קריאת שמע ערבית ושחרית, ואף על פי שראוי להן להחמיר על עצמן ולקרוא קריאת שמע כדי לקבל עליהן עול מלכות שמים ועול מצוות, מכל מקום אינן רשאיות לברך ברכות קריאת שמע שיש בזה חשש איסור ברכה לבטלה. וכן הדין בברכות של פסוקי דזמרה, ברוך שאמר וישתבח, שלא יברכו אותן בשם ומלכות.

ט. אם שכח לברך ברכות התורה ונזכר אחר שחתם יוצר המאורות, יברך שם ברכות התורה, ואין צריך שיאמר שם פרשת ברכת כהנים.

י. מי שהיה מתפלל עם הציבור, והקדימו שליח ציבור, וכשסיים לומר שירת הים, התחיל החזן לומר הקדיש שבין ישתבח ליוצר, והפסיק כדי לענות אמן ויהא שמיה רבה מברך, ולאחר שענה "ברוך ה’ המבורך וגו’", שכח לומר ישתבח, והתחיל עם החזן ברכת יוצר אור, ונזכר באמצע הברכה, יאמר ישתבח אחר שיסיים "ברוך אתה ה’ יוצר המאורות". הוא הדין אם נזכר באמצע אהבת עולם שלא אמר ישתבח, שיכול לאומרה בבין הפרקים. אבל אם נזכר לאחר מכן, שכגון באמצע אמת ויציב, אינו רשאי לאומרה אחר שמונה עשרה, שברכות פסוקי דזמרה לא נתקנו לאומרן אלא קודם התפילה, וכנ"ל.

יא. שליח ציבור שנשתתק באמצע ברכת יוצר, באופן שאי אפשר לו להמשיך, בזמן הזה שכל יחידי הקהל מתפללים בלחש עם השליח ציבור, אין צריך להתחיל מתחילת יוצר אור, אלא השליח ציבור השני שבא במקום הראשון ממשיך הברכה ממקום שפסק הראשון.

יב. קדושה של יוצר יחיד רשאי לאומרה, ואין דינה כקדושה של חזרת השליח ציבור שאינה נאמרת אלא בעשרה. וממידת חסידות טוב שיאמרנה היחיד בניגון ובטעמי המקרא, כדרך הקורא בנביאים. לפיכך מי שנמצא באמצע ק"ש וברכותיה, ושמע קדושה של יוצר מהשליח ציבור, לא יפסיק כדי לענות עמהם קדושת יוצר. והוא הדין לקדושה דסידרא, שהיא קדושה של "ובא לציון".

יג. המברך ברכות קריאת שמע, ומצא עצמו אומר "הגדול הגיבור והנורא", ונסתפק אם הוא באמצע ברכת יוצר, וצריך לסיים "קדוש הוא" וכו’, או אם הוא באמצע ברכת אהבת עולם, וצריך לסיים "בטחנו, נגילה ונשמחה בישועתך", אינו חוזר לברכת יוצר, אלא לאהבת עולם, שספק ברכות להקל.

יד. ברכות קריאת שמע, וכן שאר ברכות, אסור לאומרם דרך "נדבה", אפילו אם הוא מסתפק בהם, כי רק בתפילת שמונה עשרה שהיא כנגד הקורבן, שייך תפילת נדבה כמו קורבן נדבה, מה שאין כן בברכות קריאת שמע.

 

 

טו. מצוות צריכות כוונה, ואף במצוות דרבנן לכתחילה צריך לכוין לצאת ידי חובת המצווה, (ולא כמי שכתב שבמצוות דרבנן אין צריך לכוין אף לכתחילה). אך בדיעבד אם לא כיון במצוות דרבנן, יצא.

טז. אף שלכתחילה צריך לכוין גם באכילת מצה או מרור לשם מצווה, מכל מקום בדיעבד אם לא כיוון בהם לשם מצווה, יצא, שכן נהנה. והרוצה להחמיר ולחזור ולאכול, לא יברך שנית משום ספק ברכה לבטלה. ומכל מקום הדבר ברור שאם בירך על המצה על אכילת מצה, אין לך כוונה גדולה מזו ויצא ידי חובה לכולי עלמא.

יז. אין צורך באמירה בפה מלא שעושה המצווה לשם מצווה, וכגון אמירת לשם יחוד וכדומה, אלא די במחשבה לשם מצווה אף לכתחילה. ולא דמי לכתיבת תפילין שצריך לומר שכותב לשם קדושת תפילין. ובפרט במצווה שמברכים עליה בתחילה, שהברכה היא התעוררות הדיבור והמחשבה לכוין לשלם מצווה. ומכל מקום נהגו רבים וכן שלמים לומר "לשם יחוד" קודם כל מצווה שעושים, כדי לעורר הכוונה בעשיית המצווה לשם מצווה, ובפרט במצוות ישיבה בסוכה בליל סוכות, ובמצוות ציצית.

יח. יש אומרים שבמצוות שבין אדם לחבירו, כגון חסד וצדקה, אין צריך לכוין לשם מצווה שסוף סוף מעשה החסד מתקיים.

יט. יש אומרים שבמצוות שאין חובה על האדם לעשותם, כגון תרומות ומעשרות והפרשת חלה ושחיטה, שאינם חיוב על האדם, אלא אם ירצה לאכול מתחייב בהן, יש מקום לומר דלכולי עלמא אין צריך לכוין בהם.

כ. מצווה שאין בה מעשה אלא אמירה בעלמא, לכולי עלמא צריך שיכוין בה לצאת ידי חובה.