תפילת תשלומין , קדושה בציבור,לסמוך גאולה לתפילה

 

א. טעה ולא התפלל מנחה בערב ראש חודש, מתפלל ערבית שתים בליל ראש חודש. ויש אומרים שאומר יעלה ויבוא בראשונה, ואינו צריך לומר יעלה ויבוא בתפילת התשלומין. ואם הזכיר יעלה ויבוא בשתיהן, או שלא הזכיר אף באחת מהן, יצא, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה. ואם הזכיר יעלה ויבוא בתפילה השניה, ולא בראשונה, גילה דעתו שהראשונה תשלומין והשניה ערבית, לפיכך חוזר ומתפלל פעם שלישית לתשלומי מנחה. ויש חולקים ואומרים שגם בתפילת התשלומין בליל ראש חודש צריך לומר יעלה ויבוא, לפיכך אפילו אם הזכיר ראש חודש בתפילה השניה ולא בראשונה, יצא ידי חובת שתיהן. וכן עיקר.

ב. אם נאנס ולא התפלל ערבית של ליל ראש חודש, והתפלל תשלומין של ערבית בשחרית, ושכח לומר בתפילת התשלומין יעלה ויבוא, ראוי לחזור ולהתפלל בתנאי של נדבה. ואם היה ראש חודש ב’ ימים, ושכח להתפלל מנחה ביום א’ דראש חודש, והתפלל ערבית שתים ושכח להזכיר ראש חודש בתפילת התשלומין, אינו חוזר, אף שהיא תשלומי מנחה שאם טעה בה היו מחזירים אותו, השתא מיהא לא תהיה תפילת התשלומין יותר מהתפילה העיקרית שאין מחזירים אותו.

ג. מי ששכח או נאנס ולא התפלל ערבית שתים, וכשסיים התפילה השניה נזכר ששכח לשאול טל ומטר בברכת השנים בתפילה הראשונה, שדינו שחוזר ומתפלל, יש אומרים שגם התפילה השניה שהיא תשלומין לא עלתה לו, לפי שאם יחזור התפילה הראשונה בלבד, נמצא למפרע שהקדים תפילת התשלומין לתפילת חובת השעה. ויש חולקים ואומרים שאינו צריך לחזור ולהתפלל אלא לתפילה הראשונה שטעה בה. וכן עיקר. ומכל מקום יכול להתפלל גם התשלומין בתורת תנאי של נדבה.

ד. מי שטעה בתפילת מנחה של שבת, והתפלל תפילת חול, ולא הזכיר של שבת, ונזכר במוצאי שבת, יש אומרים שדינו כאילו לא התפלל כלל, וצריך להתפלל במוצאי שבת ערבית שתים של חול, ומבדיל בראשונה ולא בשניה. ויש חולקים ואומרים שכיון שהתפלל, אלא שטעה ולא הזכיר מעין המאורע, ובתפילה שיתפלל במוצאי שבת שהיא תפילת חול לא יתקן דבר, ולא ירוויח כלום, שהרי תפילה זו כבר אמרה בשבת, לפיכך אין לו תשלומין. ומכיון שלא יצא הדבר מידי מחלוקת, לכן יחזור ויתפלל בתנאי של נדבה. והוא הדין אם התפלל מנחה בראש חודש ושכח לומר יעלה ויבוא ונזכר במוצאי ראש חודש, שדינו כאמור.

ה. אבל אם היה ראש חודש שני ימים ושכח להזכיר יעלה ויבוא במנחה של יום א’ דראש חודש, לכל הדעות יתפלל ערבית שתים של ראש חודש, ויאמר בשתיהן יעלה ויבוא.

ו. אם חל ראש חודש ביום שישי, ושכח לומר יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בליל שבת, או לאחר קבלת שבת בעניית ברכו, הואיל ובמוצאי ראש חודש אינו יכול להתפלל תשלומין כששכח להזכיר ראש חודש במנחה, אלא בתנאי של נדבה, ומאחר שאסור להתפלל תפילת נדבה בשבתות וימים טובים, לפיכך לא יתפלל תפילת תשלומין, אלא יכוין בברכה מעין שבע ששומע מהשליח ציבור, ודי לו בכך.

ז. אם שכח לשאול טל ומטר בברכת השנים במנחה של ערב שבת. ונזכר בליל שבת, ואינו יכול להתפלל ערבית שתים של שבת, שהרי אין שאלת טל ומטר בתפילות שבת, ואם כן לא ירוויח כלום אם יתפלל ערבית שתים. ואי אפשר להתפלל בשבת בתנאי של נדבה, לפיכך יכוין בברכה מעין שבע שאומר השליח ציבור, ודי לו בכך.

ח. הטועה בתפילתו והזכיר מאורע של שאר ימים בתפילה, שלא בזמנו, כגון שהיה ראש חודש יום אחד, וכסבור הוא שראש חודש שני ימים, ואמר יעלה ויבוא ביום השני, שהוא חול, והשלים תפילתו, אין זה נקרא הפסק, בין בתפילה קבועה, בין בתפילת תשלומין. ומכל מקום טוב ונכון שיחזור ויתפלל בתנאי של נדבה.

ט. וכל זה שהזכיר מאורע שאר הימים בתפילה, אבל אם הזכיר מאורע של אותו היום במקום אחר בתפילה, כגון שהזכיר על הנסים בחנוכה בפורים בעבודה במקום יעלה ויבוא, וסיים תפילתו, לכולי עלמא לא הוי הפסק, ואין צריך לחזור ולהתפלל. ואם נזכר במודים חוזר לומר על הנסים במקומו.

י. מי שטעה ולא אמר יעלה ויבוא במנחה של יום אחרון של חול המועד סוכות, שבלילה הוא שמיני עצרת, אינו מתפלל תשלומין של מנחה בליל יום טוב. שאין נדבה ביום טוב. אולם בערב שביעי של פסח, מכיו שבתפילת יום טוב אומר בהזכרת יעלה ויבוא את יום חג המצות הזה, הרי יש תועלת במה שמתפלל תשלומין בליל יום טוב, שמתקן מה שהחסיר לומר במנחה הזכרת יעלה ויבוא מעין המאורע.

 

 

יא. המתפלל תפילת שמונה עשרה עם חזרת השליח הציבור, כשיגיע לסוף ברכת מחיה המתים, אומר עם השליח ציבור כל נוסח הקדושה, נקדישך ונעריצך וכו’, עד סוף הקדושה. והוא הדין אם מתפלל מוסף עם חזרת השליח ציבור, אומר עמו כתר יתנו לך וכו’ עד הסוף. והוא הדין למי שמתפלל תפילת שמונה עשרה, וכשחתם מחיה המתים, שמע קדושה ממניין אחר, שיכול לענות עמהם.

יב. אולם אם היה מתפלל שחרית, ובסוף ברכת מחיה המתים שמע ממנין אחר שאומרים קדושת מוסף, כתר יתנו לך וכו’, אינו רשאי להפסיק ולומר עמהם, שאן כל הקדושות שוות, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח ציבור, שהשומע כעונה. וכל שכן אם שומע קדושת יוצר או קדושת ובא לציון, שאינו רשאי להפסיק ולענות עם הציבור.

יג. וכן המתפלל ערבית מבעוד יום, לאחר פלג המנחה, וכשהגיע לסוף ברכת מחיה המתים שמע קדושה של מנחה, אינו רשאי להפסיק לענות עמהם, אלא ישתוק וישמע ויכוין למה שאומר השליח ציבור.

 

  

יד. בתפילת שחרית צריך לסמוך גאולה לתפילה, וסמכו חז"ל דבר זה על הנאמר בתהילים, יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה’ צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה’ ביום צרה. ואמרו עוד, מי שמפסיק בין גאולה לתפילה למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא ודפק על דלתו של מלך, יצא המלך אליו לדעת מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג (כלומר שהלך לו), אף הוא הפליג. לפיכך אין להפסיק בין גאולה לתפילה אפילו בשתיקה, ולא עוד אלא שאסור להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה ולברכו, וכדין הנמצא באמצע התפילה שאינו רשאי להפסיק לענות דברים שבקדושה. ולפיכך אם ממתינים שיהיו עשרה שיתחילו בתפילת הלחש ביחד, יש להמתין קודם החתימה, ולא אחר שחתמו גאל ישראל.

טו. ומכל מקום אם שומע קדיש וקדושה וברכו בין גאולה לתפילה, יכול לשמוע מפי השליח ציבור ויצא מדין שומע כעונה. (ובלבד שהשליח ציבור בקי להוציא ידי חובת קדושה את השומעים).

טז. על פי הזוהר הקדוש והשולחן ערוך אין להפסיק בין גאולה לתפילה אפילו באמן אחר גאל ישראל. ומטעם זה מנהג הוא שהשליח ציבור אומר בקול רם עד גאל ישראל, כי בלאו הכי אין עונים אחריו אמן. אך דעת הרמ"א שמותר לענות אמן על ברכת גאל ישראל.

יז. יש אומרים שדוקא בחול ששייך בו הפסוק "יענך ה’ ביום צרה", אסור להפסיק בין גאולה לתפילה, אבל בשבת שאינו יום צרה, אין איסור להפסיק בין גאולה לתפילה. ויש חולקים ואומרים שהמקרא הנ"ל אינו אלא סמך בעלמא, וגם בלא זה צריך לסמוך גאולה לתפילה, לפיכך בין החול ובין בשבת צריך לסמוך גאולה לתפילה. ולעניין ההלכה, אף על פי שגם בשבת אין להפסיק בין גאולה לתפילה, מכל מקום יש להתיר לענות קדיש וקדושה וברכו.

יח. מי שנתאחר לבוא לבית הכנסת בשבת, ומצא את הציבור שסיימו קריאת שמע וברכותיה ועומדים להתפלל, יש אומרים שיתפלל עמהם, כדי שיתפלל עם הציבור, ואחר כך יקרא קריאת שמע בברכותיה, שתפילה בציבור עדיפא מסמיכות גאולה לתפילת בשבת. אולם לדינא אין לסמוך על דבריהם, אלא גם בשבת יתפלל על הסדר, אף שיפסיד על ידי כך תפילה בציבור.

יט. מי שלא היה לו טלית, ונזדמנה לו בין גאולה לתפילה, לא יתעטף בציצית אפילו בלא ברכה, אלא עד לאחר התפילה.