תורה כב – המשך

ח – (המשך)

 

ולבוא לבחינת בשר, הוא ע"י השימוש, ע"י שמשמש את החכם, נעשה בחינת בשר להחכם, וכן ע"י שמשמש הגוף להנשמה, בעשיית מצוות מעשיות, נעשה הגוף בחינת בשר להנשמה. וכשהבשר בבחינת הזאת, אז (ישעי’ מ"א): ולירושלים מבשר אתן – מבשר הנימול הנ"ל נשלם ירושלים, שהיא קריה נאמנה ‘(שם א’), היינו שזוכין לבוא לאמונה, שהיא כלליות הקדושה, שמקבלין מצדיקי הדור האמתיים, שאי אפשר להתקרב אליהם כי אם ע"י עזות דקדושה, שהוא בחינת כל הקולות דקדושה, שעל ידי זה משברין עזות דסיטרא-אחרא, שהוא בחינת עזות הגוף, וזוכין להתקרב ולהתדבק אליהם, ועל ידי זה זוכין לאמונה שלימה, שהוא בחינת: ירושלים קריה נאמנה כנ"ל:

 

 

ולבוא לעזות דקדושה הנ"ל, הוא ע"י שמחה, בבחינת (נחמיה ח’): כי חדות ה’ היא מעוזכם. היינו ע"י בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת השמחה. כמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ח): בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים, ונתנו שני עטרות בראש כל אחד וכו’, וכשחטאו נלקחו וכו’, ועתיד הקב"ה להחזירם להם, שנאמר ושמחת עולם על ראשם. נמצא, שנעשה ונשמע הם בחינת שמחה, בחינת: ושמחת עולם על ראשם כנ"ל:

 

ודע, כי שני העדיים שהכתירו בחורב מנעשה ונשמע, הם בחינת בראשית ברא, כמובא בספרא דצניעותא (פ"ה): בראשית – דא מאמר. ברא – חצי מאמר. דא עדן עילאה. עדן תתאה. חוכמה עילאה. חוכמה תתאה. אב ובן. כי נעשה ונשמע, הוא בחינת נסתרות ונגלות: נעשה, הוא בחינת נגלות, היינו המצוות שאפשר לכל אחד לקיים לפי מדריגתו. ונשמע, היא בחינת נסתרות, מה שהוא ניכוה ונסתר ממנו, שאינו יכול לעשות עבודה בזה. למשל: אצל כל מצוה, יש דברים שסביבות המצוה, כי מלבד הציווי הנאמר בתורה לקיים המצוה, יש עוד לזה דברים בתורה, כגון: וידבר ה’ אל משה, ושאר דיבורי התורה שסביבות המצוה. ועבודה שיש בדיבורי התורה הללו, שסביבות המצוה, הם בחינת נשמע, בחינת נסתר. כי המצוה בעצמה אנו יכולים לקיים, אך העבודה שיש באלו הדיבורים, אין אנו יודעים, וזה בחינת נשמע, בחינת נסתר.

 

וזה בחינת תורה ותפילה. נעשה, הוא בחינת תורה, היינו הנגלות, מה שיודע לקיים. ונשמע הם בחינת נסתרות, בחינת דיבורי התורה, שהם הדיבורים של התורה שסביבות כל מצוה, שהם בחינת נסתר כנ"ל, שאינו יודע איך לעבוד בזה את השם יתברך, בחינת תפילה, שהיא דביקות, כי שמיעה תליא בליבא (תקון נ"ח), כמו שכתוב (מלכים א, ג’): ונתת לעבדך לב שומע, ועבודה שבלב זו תפילה, (תענית ב’), היינו ביטול ודביקות לאין סוף, כי אין סוף הוא בחינת מה שאין בו תפיסה, ומאחר שאין לו תפיסה בזה, [היינו בדיבורי התורה הנ"ל, כי הוא בחינת נסתר כנ"ל], הוא בחינת תפילה, דביקות, שהוא רק ביטול להאין סוף:

 

י

 

ויש בכל דרגא ודרגא, וכן בכל עולם ועולם, בחינת נעשה ונשמע. כי כל אחד לפי מדריגתו, יש לו בחינת נעשה, בחינת תורה, היינו הנגלות לו. ובחינת נשמע, שהיא בחינת נסתרות, בחינת תפילה כנ"ל. כי מי שבא למדרגה גבוהה מהראשונה, אזי נעשה מהנשמע שלו, בחינת נעשה, ואזי יש לו בחינת נשמע אחרת. וכן מדרגא לדרגא, וכן כל אדם לפי מדרגתו, יש לו בחינת נעשה ונשמע, וכן בכל עולם יש בחינת נעשה ונשמע, כי מה שהוא להעולם הזה בחינת נשמע, הוא לעולם הגלגלים בחינת נעשה, ויש להם בחינת נשמע גבוהה ממנו, וכן מעולם לעולם.

 

וזה בחינת תורת ה’ ותורתו (עבודה-זרה י"ט) – מתחילה תורת ה’, שהוא בחינת נסתר, הנסתרות לה’ אלקינו. ואח"כ כשהוא במדרגה גבוהה ממנה, נעשה תורתו – שנעשה מהנשמע נעשה, שהוא בחינת: והנגלות לנו ולבנינו. וזה (דברים כ"ט): הנסתרות לה’ אלהינו – זה בחינת נשמע. והנגלות לנו ולבנינו – זה בחינת נעשה. עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת – שילך מדרגא לדרגא, שיבוא לעולם שיהיה מהנשמע נעשה. וזה: לעשות את כל דברי התורה – דברי התורה הם דיבורי התורה שסביבות המצוה, כגון וידבר כנ"ל, שהם בחינת נשמע כנ"ל, יהיה נעשה מהם בחינת נעשה. וזהו: עד עולם – שילך מדרגא לדרגא, ומעולם לעולם. לעשות – לעשות דייקא, בחינת נעשה. את כל דברי התורה הזאת – דברי התורה, הם בחינת דיבורי התורה שסביבות המצוה, שהם בחינת הנסתרות, בחינת נשמע כנ"ל, יהיה נעשה מהם, בחינת נעשה, בחינת נגלות כנ"ל:

 

וצריך כל אדם שילך מדרגא ודרגא, ומעולם לעולם, עד שיזכה בכל פעם לבחינת נעשה ונשמע גבוה יותר, שיהיה נעשה אצלו בכל פעם, מבחינת נשמע, בחינת נסתר, בחינת תפילה, בחינת דברי התורה שסביבות המצוה, בחינת תורת ה’, יהיה נעשה מזה, בחינת נעשה, בחינת נגלה, בחינת תורה, בחינת תורתו, ויהיה לו בחינת נשמע וכו’ גבוהה יותר. וכן בכל פעם ילך מדרגא לדרגא וממעלה למעלה עד שיבוא בראשית נקודת הבריאה, שהוא תחילת האצילות. ושם יש גם כן בחינת נעשה ונשמע, ובחינת נשמע שיש שם, הוא תורת ה’ באמת, כי בכל עולם ודרגא, תורת ה’ היא רק בשם המושאל, כי רק מחמת שנסתר ממנו, נקרא תורת ה’, וכשבא לשם נעשה תורתו, אך בחינת הנשמע שבתחילת האצילות, היא תורת ה’ באמת, כי אין גבוה משם, רק תורת ה’ ממש.

 

ואחר כך, כשנכלל באין סוף, אזי הנעשה היא בחינת תורת ה’ ממש, והנשמע הוא בחינת תפילת ה’, כי יש תורת ה’, כמו שאמרו רז"ל (ירושלמי בכורים ור"ה): אני קיימתיה תחילה, וכמו שאמרו (בסוטה י"ד): הקב"ה מלביש ערומים ומבקר חולים וכו’, וכן אמרו רז"ל (ברכות ו’): מנין שהקב"ה מניח תפילין וכו’? וכן יש תפילת ה’, כמו שאמרו רז"ל (שם ז’) מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר: ושמחתים בבית תפילתי. נמצא, שיש תורת ה’, ויש תפילת ה’, וכשזוכה להכלל באין סוף, אזי תורתו הוא תורת ה’ ממש, ותפילתו הוא תפילת ה’ ממש:

 

וזה שאמרו רז"ל (ב"ק צ"ב): המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה, כי מה שצריך לאותו דבר, ואינו מבקש על עצמו, הוא מחמת שהוא בבחינת אין, והוא בחינת תחילה, היינו קודם הבריאה, ומחמת שהוא בבחינת תחילה, על ידי זה הוא נענה תחילה.