תורה ס – המשך

תורה ס - המשך - ו - המשך - וכשרוצין להראות לו פניו ולעוררו משנתו, צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות, כי יש שבעים פנים לתורה, והם בחינת שבעים שנים, כי כל אחד משונה מחברו...

4 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 25.12.07

תורה ס – (המשך)
האידרא רבא קדישא (נשא דף קכח)
 
פתח רבי שמעון ואמר: עת לעשות לה’. אמאי עת לעשות לה’, משום דהפרו תורתך. מאי הפרו תורתך? תורה דלעילא, דאיהי מתבטלא אי לא יתעבד בתיקוני דא. ולעתיק יומין איתמר. כתיב: אשריך ישראל מי כמוך, וכתיב: מי כמוך באלים ה’. קרא לרבי אלעזר בריה, אותביה קמיה, ולרבי אבא מסיטרא אחרא, ואמר: אנן כללא דכולא. עד כאן איתתקנו קיימין. אישתיקו, שמעו קלא, וארכובתן דא לדא נקשן. מאי קלא? קלא דכנופיא עילאה דמתכנפי:
 
 
ו – המשך
 
וכשרוצין להראות לו פניו ולעוררו משנתו, צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות, כי יש שבעים פנים לתורה, והם בחינת שבעים שנים, כי כל אחד משונה מחברו. וצריכין להלביש את הפנים דווקא מחמת שלושה טעמים: אחד – כי כמו שמרפאין את העיור, צריכין לסוגרו שלא יראה את האור פתאום, וצריכין לצמצם לו את האור, כדי שלא יזיק לו מה שיראה פתאום, כמו כן לזה שהיה בשינה ובחושך זמן רב, כשרוצין להראות לו פניו ולעוררו, צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות, כדי שלא יזיק לו פתאום האור. וזה בחינת (תהלים י"ז): אני בצדק אחזה פניך. צדק, הוא בחינת לבושין, בחינת (איוב כ"ט): צדק לבשתי. אזי: אשבעה בהקיץ תמונתך. כי אז יכול לראות חר כך בהקיץ, דהיינו כשמקיצין ומעוררין אותו מהשינה, כי לא יזיק לו האור פתאום כנ"ל. והטעם השני –  כי צריך להלביש, כדי שלא יתאחזו החיצונים בו. והטעם השלישי – כי החיצונים האוחזין בו לא יניחו אותו לצאת, על כן צריך להלביש את פניו, כדי לשנותו, שלא יהיו מכירין בו, בבחינת (איוב י"ד): משנה פניו ותשלחהו.
 
ויש כמה בחינות בזה שמלבישין את הפנים, כי יש שמלבישין את הפנים שלו בסיפור מעשה, ויש שאי אפשר לעוררו בפנים שלו, וצריך להראות לו פנים גבוה, ולפעמים מלבישין גם כן בדברי תורה, דהיינו שאומרים תורה גבוה, ואי אפשר לאומרה כך כמות שהיא, ומלבישין אותה בתורה נמוכה וקטנה ממנה. וזה בחינת (חבקוק ג’): ה’ פעלך בקרב שנים חייהו. חייהו, פרש רש"י: עוררהו. וזהו: פעלך, היינו סיפורי מעשיות. בקרב שנים, היינו בחינת מעשיות של השבעים פנים, שהם שבעים שנים כנ"ל, היינו שמעוררין אותו על ידי סיפורי מעשיות, שהן בקרב שנים, היינו המעשיות של השבעים פנים כנ"ל.
 
אבל יש שנפל מכל השבעים פנים, עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים, כי אם ע"י סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, שכל השבעים פנים, שבעים שנים, מקבלין חיות משם. וזה בחינת עתיק, בחינת זקן, בחינת הדרת פנים , שכל השבעים פנים מקבלין חיות והידור משם. וזה בחינת: ורב חסד, כי הלומד את תלמידו הלכה אחת, הוא עושה עמו חסד, כמו שאמרו רז"ל (כתובות צ"ו): כל המונע תלמידו מלשמשו, כאלו מונע ממנו חמד. ושימוש חכמים זה בחינת הלכות שהתלמיד מקבל מהרב. נמצא, שמה שהרב לומד עם תלמידו, זה בחינת חסד, ועל כן כשמעוררו עם איזה פנים של השבעים פנים, שמלביש אותו בבחינת: ה’ פעלך בקרב שנים חייהו כנ"ל, הוא בחינת חסד סתם, אבל כשמעוררו ע"י סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, הוא בחינת: ורב חסד, כי כל הפנים וכל החסדים מקבלין משם:
 
ז
 
וכשעוסק לעורר בני אדם, הוא צריך לשמור עצמו מתלמידים שאינם הגונים, כדי שלא יהא נדבק בו מהרע שלהם, שלא יזיק לו, כמו שאמרו רז"ל (חולין קל"ג): כל המלמד לתלמיד שאינו הגון וכו’. וכן אסרו חז"ל (שבת ק"ח) לכתוב על עור בהמה טמאה, שנאמר: למען תהיה תורת ה’ בפיך – מן המותר לפיך, וכשלומד עם אחר, הוא כח כתיבה, כי הלשון הוא בחינת (תהלים מ"ה): לשוני עט סופר מהיר, שנחקק ונכתב על לב התלמיד, כמו שכתוב (משלי ג’): כתבם על לוח ליבך. ועל כן צריך שלא יהיו דבריו נכתבין על בחינת עור בהמה טמאה, היינו תלמיד שאינו הגון.
 
אך אי אפשר לבשר ודם להיות נשמר בעצמו, שלא ישמעו תלמידים שאינם הגונים ממנו. ולזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד ולשמור ולעשות, דהיינו שע"י לימודו עם תלמידו יהיה כאילו עשאו לחברו, וכאילו עשאו לדברי תורה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ט ע"ב): כל המלמד בן חברו תורה כאילו עשאו וכו’, וכאילו עשאו לדברי תורה וכו’. וכשלומד בכוונה זו, אזי השם-יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו.
 
וכשעוסק לעורר ע"י סיפורי מעשיות, צריך שיהיה שיחתו וסיפוריו גם כן בבחינת הלימוד הנ"ל, דהיינו ללמוד ולעשות כנ"ל. וזה בחינת (ע"א י"ט ע"ב): שיחתן של תלמידי חכמים צריכין לימוד, דהיינו שכל מה שצריכין אל הלימוד, צריכין גם כן אל שיחתו, שהוא בחינת סיפורי מעשיות כנ"ל. וזה (יחזקאל מ"ז): ועלהו לתרופה. ועלהו, זה בחינת שיחת תלמיד חכם, כמו שאמרו רז"ל (שם בע"א): ועלהו לא יבול – אפילו שיחת תלמיד חכם וכו’. וזהו: לתרופה – להתיר פה, היינו בחינת מן המותר לפיך, כי כששיחתו היא בבחינת שיחת תלמידי חכמים צריכין לימוד, היינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כנ"ל, אזי נשמר מן תלמידים שאינם הגונים, שזהו בחינת מן המותר לפיך כנ"ל, מנין שאין כותבין וכו’ כנ"ל:
 
ח
 
וזה בחינת מה שדרשו רז"ל (סנהדרין ק’) על פסוק זה: ועלהו לתרופה – להתיר פה אילמים, ולהתיר פה עקרות, כי על ידי זה שמעורר בני אדם משנתם ע"י סיפורי מעשיות, שזהו בחינת: ועלהו לתרופה וכו’ כנ"ל, על ידי זה נעשה בחינת: להתיר פה אילמים. כי מקודם, כשהיו בבחינת שינה, ולא היו שומעים התעוררות החכם, ולא היה נשמע לאזניהם דבריו, כי זכאה מאן דמלל על אודנא דשמע (זוהר תצוה קפ"ו ע"ב), אבל הם היו כחרשים ולא היו שומעים כלל, ומחמת זה לא היה אפשר להם לדבר, כי סתם חרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר (תרומות פ"א ע"ש, חגיגה ב’ ע"ב), דהיינו מחמת שאינו שומע אינו יכול לדבר.
 
ועכשיו, שמעוררו החכם, ושומע דבריו, אזי יכולים לדבר. וזה בחינת: להתיר פה אילמים, וזה בחינת (משלי ל"א): פתח פיך לאילם. ועל ידי זה הוא בחינת להתיר פה עקרות, כי זה הדיבור שהיה מצומצם אצלם כ"כ זה זמן רב, שהיו חרשים ואילמים, עכשיו כשיוצא הדיבור, הוא יוצא בכח גדול, בחינת (תהלים ק"ג): גיבורי כח עושי דברו. וזה הכח בא לכלי הולדה, בחינת (בראשית מ"ט): כחי וראשית אוני. דהיינו בטחני הדור, שהם בחינת כלי ההולדה, הם מקבלין זה הכח, בבחינת (ישעיה מ’): וקוי ה’ יחליפו כח, ועל כן נקראין הכליות בטוחות, כי הכליות הם כלי ההולדה, וכשמקבלין בטחני הדור זה הכח של הדיבור, הם מקבלין ע"פ דין ומשפט, כל אחד לפי בטחונו, כן מקבל הכח.
 
וזה בחינת: פתח פיך לאילם, אל דין כל בני חלוף, בחינת: קוי ה’ יחליפו כח. שע"י פתח פיך וכו’, על ידי זה יוצא כח הדיבור אל כלי ההולדה, שהם הבטחנים, שמקבלין אותו ע"פ דין ומשפט כנ"ל. וצריך לראות, שיהיו כלי הדיבור סמוכין וקרובין אל כלי ההולדה, כדי שיוכלו לקבל כח הדיבור כנ"ל, שלא יהיו בבחינת (ירמיה י"ב): קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ועל כן הוויה אחת לכלי הדיבור ולכלי ההולדה, כי אלו מלאים גידים ועצבים כמו אלו, כי הם בחינת אחת. כי על ידי כח הדיבור נעשה ההולדה כנ"ל. וזה בחינת: ועלהו לתרופה – להתיר פה אילמים, ולהתיר פה עקרות, כי זה תלוי בזה כנ"ל: 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

תורה ו - ויאמר ה' אל משה קרא את יהושע וכו': (דברים ל"א) - א - כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו, ולהרבות בכבוד המקום. כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים...

Featured Products