תורה לח – המשך

ה

 

וכשמעלה את הדיבור לשרשו, הייגו לגבורות, ומתחיל לדבר בינו לבין קונו בשלהבת הגבורות, ומעורר את עצמו לעבודת השם יתברך, אזי נכנס אור שורש של הגבורות, היינו חמימות הלב*, כי שורש הגבורות הם בלב, כמו שכתוב (תהלים ל"ט): חם לב בקרבי בהגיגי וכו’, ושם שורש אמיתי של האמת של הדיבור, כמו שכתוב (שם ט"ו): ודובר אמת בלבבו, ומתחיל לדבר בחמימות שבלב, דבר אמת שבלב. וכשמדבר בינו לבין קונו דברי אמת שבליבו, בהתעוררות בתשובה, ורואה פחיתותיו וגדולת הבורא, כי עד עכשיו השליך חטֹאתיו אחר כתפיו ולא עיין בהם, ועכשיו כשיודע אותם, אזי נכנס בו בושה גדולה על גודל פשעיו, כנגד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין (י"א שבכאן צריכין להעתיק ההגה השלישית, וכן הוא בכת"י, והכל עולה בקנה אחד, וע’ פע"ח). והבושה הזאת עדיין איננה בפועל, היינו שהבושה הוא בפנימיות, ואין מתגלה על פניו, כמו שכתוב (תהלים ס"ט): כיסתה כלימה פני, כי זאת הבושה היא קודם התשובה. וזה ידוע, אין דומה בן כפר לבן כרך, כל מה שמקורב ביותר אל המלך בושתו גדול, וכל מה שיודע ביותר בכבוד המלך, הוא בוש יותר מהמלך.

 

וקודם התשובה עדיין ידיעתו בקטנות, על ידי זה בושתו אינו בפועל על פניו, כי חטֹאתיו מטמטמין שכלו וידיעתו, ע"י רוח שטות שבקרבו, כמו שאמרו (סוטה ג’): אין אדם עובר עבירה וכו’.* אבל אח"כ, כשעושה תשובה, ומסיר ממנו  הטפשות, ונתוסף בו שכלו – אזי הוא מתבייש ביותר, ונתגלה הבושה על פניו. והבושה הזאת הוא בחינת אור התפילין*, שנתגלה על פניו במצחו, ועיקר התגלות הבושה היא במצח, כמו שכתוב (ירמיה ג’): ומצח אשה זונה היה לך, מאנת היכלם.

 

וזה פירוש (משלי ב’): אז תבין יראת ה’, כמובא בזוהר הקדוש (בהקדמת התיקונים דף ט’ ע"ב): תפילין הם בחינת אמא על ברא, ואם לבינה תקרא (משלי ב’). וזה פירוש: אז תבין, היינו ע"י בינה יתירה שיהיה בהכרת הבורא, על ידי זה: יראת ה’, היינו בחינת תפילין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו’): וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפילין. כי היראה הוא הבושה, כמו שכתוב (נדרים כ’): יראת ה’ על פניכם – זה הבושה, שהיא על הפנים, היינו בחינת תפילין ע"י בינה, שהיא אמא על ברא.

 

וזה שאמרו חז"ל (ברכות י"א): תפילין נקראין פאר, שנאמר: פארך חבוש עליך. ופאר הוא כלליות הגוונין, כי ההתפארות – ע"י כלליות הגוונין, כמו שכתוב (ישעיה מ"ט): ישראל אשר בך אתפאר, כי הם כלולין מגוונין סגיאין. וזה שאנו רואים, כשאדם מתבייש נעשה כמה גוונין. ובזה יכולים אנו להבין, אם יש לאדם יראת שמים, היינו בושה, לאחר תיקון החטא, כשאנו מסתכלין על פניו, ונופל עלינו יראה ובושה, היינו שנמשך עלינו דעת בגדולת הבורא יתברך שמו. וזה פירוש: אז תבין יראת ה’, פירוש, בזה תבין שיש לו יראת ה’. ודעת אלקים תמצא, היינו כשימצא גם לך דעה בגדולת הבורא, היינו בושה ויראה. וזה בחינת: וראו כל עמי הארץ וכו’ ויראו ממך, היינו שנמשך עליהם גם כן יראה:

 

*בעניין חמימות הלב – וזה בחינת רשימו שבלב זעיר אנפין, שנכנס בראש דברך אמת, היינו בראש המלכות, כשהיא יושבת בזרוע שמאלי.

*אין אדם עובר עבירה וכו’ – וזה בחינת שזעיר אנפין מתקנא במלכות ולוקח לעצמו הרשימו שלו.

*אור התפילין – וזהו בחינת שעל ידי התפילה באין מוחין חדשים, ואז יוצא הרשימו בבחינות תפילין, כי על ידי הבושה הוא מתפלל ומבקש מחילה על עוונותיו.

 

 

ומשה זכה לאור התפילין, כמו שכתוב בזוהר (בהשמט’ בראשית רס"ב): ויתנצלו את עדים – דא תפילין. ומשה יקח את האוהל – שלקח אותן האורות, מלשון (איוב כ"ט): בהילו נרו עלי ראשי. (עיין בזוהר בראשית דף נ"ב ע"ב, כי תשא קצ"ד ע"א). וזהו (שמות ל"ד): כי קרן עור פניו, על שם: קרן אחת היה לו במצחו (חולין ס’). זה בחינת תפילין, שהוא במצח, ועל ידי זה: ויראו מגשת אליו, כי האיר עליהם היראה, כמו שכתוב: אז תבין יראת ה’ וכו’. וזה שאמרו רז"ל (ברכות י"ב ע"ב): העובר עבירה ומתבייש בה, מוחלין לו מיד, כי העבירה מכניס באדם רוח שטות, וע"י בושה מחזיר המוחין, כמו שכתוב: אז תבין יראת ה’ כנ"ל.

 

וזה שאמרו חז"ל (נדרים כ’): מי שיש בו עזות, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, כי אדם הראשון פגם בבחינת תפילין, שהם בחינת עץ החיים, כמו שכתוב (ישעיה ל"ח): ה’ עליהם יחיו, ודיבק את עצמו באילנא דמותא, ועל ידי זה: ויגרש אותו מגן עדן (בראשית ג’), כי עזות פנים לגיהנם (אבות פ"ה), וכד תב בתיובתא כתיב (שם): ויעש להם כתנות עור – דא תפילין (כמובא בתיקונים תיקון ס"ט דף ק"ה ע"א).

 

וזה פירוש (חולין ס’): שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, כי ע"י הקרבן, היינו ע"י התשובה, זכה לבחינת תפילין, שהוא בחינת קֵרון עור הפנים. וקין, שהיה מזוהמת הנחש, כתיב ביה (בראשית ד’): למה נפלו פניך, שהוא בחינת אור התפילין, שהוא קֵרון עור הפנים. וקין הביא מפסולת, שראה חוב לכל אחד. ואיתא (במדרש תנחומא פ’ בראשית): וישם לקין אות – שזרח לו קרן, היינו כנ"ל.  וזה שכתוב בקין (שם): וישב בארץ נוד קִדמת עדן. פירוש, שלא זכה לעדן, ע"י שפגם באור התפילין. וזה קִדמת, ראשי תיבות: ק’רקפתא ד’לא מ’נח ת’פילין.

 

וזה שאמרו רז"ל (תענית ז’ ע"ב): מי שיש בו עזות, בידוע שנכשל באשת איש, כי קין עמד על תאומתו של הבל, כמו שכתוב (שם): ויהי בהיותם בשדה. וישראל שעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתן, היינו זוהמת הנחש, ועכו"ם, שלא עמדו, לא פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו). וזה: בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו, רגלי דייקא, כי אין להם רגליים, כמו שכתוב (בראשית ג): על גחונך תלך. וזה שכתוב (בזוהר): וישם ה’ לקין אות, [פירש רש"י]: החזיר מוראו עליהם, כמו שכתוב: וראו כל עמי הארץ, כמו שכתוב [בזוהר]: כד תב בתיובתא, וישם ה’ לקין אות (תיקון סט דף קח:):