כד – המשך-תורה כה- אחוי לן מנא

וזה ששאלו סבי דבי אתונא: אמצעותא דעלמא היכא. זקפא אצבעתא, אמר: הכא. אמרו ליה מי יימר. אמר להו: אייתו אשלי ומושחו. ששאלו אותו: איך משיגין אור אין סוף, שהוא אמצעא דעלמא, שממנו הכל שואבין חיות ושפע. זקפא אצבעתא, זה בחינת ברכות כנ"ל, בחינת: וישא אהרן את ידיו ויברכם, כנ"ל. היינו שע"י הברכות מבטשין המוחין בכתר, ונעשין היכלין כנ"ל. ואמרו ליה מי יימר – מי הוא זה שיכנוס בהיכלי התמורות, למקום הקליפות, להעלות משם הקדושה בבחינת קטורת כנ"ל, ושע"י עלייתו יתעלה הברכות כנ"ל. וזה: מי יימר, לשון תמורה, לשון (ויקרא כ"ז): אם המר ימירנו. והשיב להם: אייתו אשלי ומושחו – היינו עיקר עליית הקדושה, ע"י השמחה, ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה, כמו שכתוב: כי בשמחה תצאו, ואז יכלו הקליפות לגמרי. וזה: אייתו אשלי, היינו על ידיכם ועל כורחכם יתבטלו הקליפות, כי אתם בעצמיכם תביאו את בית ישראל מהגלות, הנקראים אשלי, היינו חבל נחלתו, כמו שכתוב (ישעיה ס"ו): והביאו את אחיכם בית ישראל, שכל אחד ואחד מהעכו"ם יביאו בידם את בית ישראל מהגלות, ע"י ריבוי השמחה שיהיה בעת הזאת, כמו שכתוב (תהלים קכ"ו): אז יאמרו בגויים הגדיל ה’ לעשות עם אלה וכו’, היינו שמחים. וע"י השמחה יתבטלו הקליפות, בבחינת (שמואל ב’ ח’): וימדדם בחבל השכב אותם ארצה (ג). וזה: מושחו, היינו המדידה לכלות אותם:

 

 

א

 

כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל, וכשנמשך אחר המדמה, זה בחינת שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב, וכשיוצא משרירות הלב, ומשבר ליבו האבן – זה בחינת שמיר, שעל ידו נכנע האבן, ואינו הולך אחר תאוות המדומיות, והולך אחר השכל. וכל זמן שלא הוציא שכלו אל הפועל, שלא השתמש בשכלו עדיין – אז אצלו השכל בכח, אע"פ שכבר שבר המדמה, אז נתקומם תכונת שכלו, כי כשזה קם, זה נופל (כמובא ברש"י ריש פ’ תולדות), אבל השכל עדיין בכח, ואח"כ כשחוקר בשכלו ומשתמש בו, אזי השכל בפועל.

 

וזה בחינת נופת צופים, בבחינת (ש"ה ד): נופת תיטופנה שיפתותיך – שהוציא מתיקות שכלו מכח אל הפועל. [וזה שיפתותיך, הוא בחינת מוציא מכח אל הפועל, שהוא בחינת הדיבור]. ואח"כ כשמשיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשיג, אז שכלו שב שׂכל הנקנה, כמו שכתבו המחקרים, שיש שכל בכח, ושכל הפועַל, ושׂכל הנקנה. ועיקר קיומו של אדם לאחר מיתתו, אינו אלא שׂכל הנקנה, וזה השארותיו לאחר המיתה. וזה בחינת אמנה, כי אמנה לשון קיום דבר, כי שׂכל הנקנה, הוא קיום של אדם לאחר מותו. ושׂכל הנקנה נקרא, מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת, כי קודם צריך לידע הרבה הקדמות קודם שידע איזהו דבר, ואח"כ כשמשיג את הדבר, משליך הקדמותיו, ויודע את הדבר בידיעה אחת. ועיקר המעין החכמה מן המקדש יצא, כי שם היו מקריבין הקרבנות, שהם הבהמיות וכח הדמיון, כמו שכתוב (תהלים נ"א): זבחי אלקים רוח נשברה – ששבירת הדמיון הם הקורבנות, ובשביל זה אמרו חז"ל: כשחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו’, וכשיבנה ביהמ"ק, אז יתקיים (יואל ד’)" ומעין מן המקדש יצא:

 

ב

 

ודע, שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו, והם הם הקליפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדושה, בבחינת (תהלים י"ב): סביב רשעים יתהלכון. וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדושה, ותיכף כשעולה להמדרגה, אזי מתעוררין הקליפות שבמדרגה, ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקליפות:

 

ג

 

ודע, שאין שני בני אדם שווין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה, ופנימית של תחתון, נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון. נמצא, כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה, אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה, כי אי אפשר שיהיו שני אנשים במדרגה אחת. ואינו נעתק מהאדם העליון אלא הפנימיות שלו, והחיצוניות נשאר. וגם האדם שבמדרגה התחתונה, אינו נעתק ועולה, אלא הפנימיות, והפנימיות של התחתון, נעשה חיצוניות לחיצוניות עליון. ואע"פ שכבר נשבר הקליפה שבמדרגה עליונה ע"י האדם העליון, אף על פי כן, כשפנימיות של העליון נעתק משם, וחיצוניות (נ"א ופנימיות) התחתון עולה, אזי הקליפה חוזר ונעור, כי לא נכנעת, אלא לפני האור הפנימיות של העליון, אבל לפני התחתון, אפילו לפני פנימיותיו, יש כח בידה להתעורר כנגדו, ובשביל זה צריך לו לשבר אותה ולהכניע אותה מחדש. ופנימיות וחיצוניות הם שני מיני עבודות: עבודה של תורה ותפילה ומצוות הם פנימיות. ועבודת אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף הם חיצוניות. ועבודת חיצוניות, היינו אכילה ושתיה, של האדם העומד במדרגה העליונה, היא מאירה ומשובחת יותר מעבודות פנימיות, היינו תורה ותפילה, של האדם העומד במדרגה התחתונה, ובשביל זה פנימיות התחתון נעשה לבוש לחיצוניות העליון:

 

וזה פירוש (ירמיה יז): כסא כבוד מרום וכו’. כסא זה בחינת פנימיות, לשון איתכסיא. כבוד זה חיצוניות ולבוש, כמו שכתוב (שבת קיג): רבי יוחנן קרא לְמָאנֵהּ וכו. מרום מראשון – היינו כשנתרומם ונתעלה ממדרגה הראשונה, ואז נעשה מפנימיות חיצוניות, בשביל זה: מקום מקדשנו – צריך לקדש את המקום מחדש, כי הקליפות חוזרים ונעורים כנ"ל: