תורה סב – המשך

 

ה – המשך

 

ודבקות אחורי הקדושה, היא על ידי התענית, כמו שכותבים שם הויה בבחינת אחוריים; שכותבים מתחילה יוד, ואחר כך כשרוצים וכותבים ה"א, חוזרים לאחוריים וכותבים יוד הא וכו’ – כן התענית, שהוא עיקר הכנעתן של השרים הנ"ל, הוא בבחינת דבקות אחורי הקדושה. כי עיקר זכות התענית, אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות. למשל, כשמתענה שני ימים – היום השני, שהוא נחשב ביותר, אין מחמת עצמו, אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר. גם כי עיקר כל הדברים הן התחלה, כי כל התחלות קשות (מכילתא פ’ יתרו והובא בפירש"י), מחמת שיוצא מהיפך להיפך. אבל אחר התחלה הוא נכנס מעט בהרגל, ואינו קשה עליו כל כך. וכן בכל יום ויום שהולך למרחוק מההתחלה, כן נקל הדבר, שנכנס מעט בהרגל.

 

נמצא, שעיקר כח העבודה של כל ימים אינו אלא ההתחלה, שאנו צריכין לחזור לאחורי, ליום ראשון, שהתחיל להבין ולהתענות, שהוא תחילת התשובה, שהיה קשה עליו ההתחלה, שיצא מהיפך להיפך, ובכל יום חוזר לאחוריו לקבל כח מהתחלה. ומחמת שאלו השרים הנ"ל, הם סמוכים להדיבור, וכשמתגברים, אזי ממשיכין את הדיבור לגלות מצרים, בחינת מיצר הגרון, בחח (תהלים ס"ט): ניחר גרוני, ואינו יכול לדבר שום דיבור לפני השם יתברך, וע"י התענית שמרעיב את עצמו הוא ממשיך מימי החסדים ללחלח הגרון, ואז יוכל לדבר. וזה בחינת (בראשית י"ב): ויהי רעב בארץ – רעב, היינו בחינת תענית, שמרעיב את עצמו, וזה הוא דביקות אחורי הקדושה, כי הויה אלקים בחינת אחורים – מספר רעב. [כי שם הויה באחורים, דהיינו י’ י"ק יק"ו יקו"ק עולה ע"ב, ושם אלקים כאחורים, כזה א אל אלק אלקי אלקים עולה ר’, ושניהם יחד עולים רע"ב]. וירד אברם מצרימה – היינו הורדות מימי החסדים ללחלח מיצר הגרון, להוציא את הגרון מבחינת ניחר גרוני, בחינת (שם): הלוך ונסוע הנגבה, ללחלח הנגיבה, להתקיים (ישעיה נ"ח): קרא בגרון אל תחשוך.

 

ואז, כשנתדבקין אחורי הקדושה, שאי אפשר להקליפות ליכנוס לשם ולינק, ואז נתגלין הפנים של הקדושה, ואז: ויראו אותה שרי פרעה (בראשית שם) – היינו, שאלו השרים הנ"ל רואים את יופי הוד הדיבור, ויהללו אותה אל פרעה. וכל זה הוא מכוון מהשם יתברך כדי להוציא בלעם מפיהם, בחינת: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וזה: וינגע ה’ את פרעה. וזה (משלי ל"א): אשה יראת ה’ היא תתהלל, בחינת: ויהללו אותה אל פרעה, אין זה אלא בשביל: תנו לה מפרי ידיה, היינו, להוציא נצוצות הקדושה מביניהם, כשהיא מוציאה כל חיותה מבין הקליפות, אזי משליכין כל העכו"ם את אליליהם ופונים כולם לאמונת ישראל לקרוא כולם בשם ה’.

 

וזה עיקר קישוטי האמונה, שיקרבו אחרים לאמונתה. וזה בחינות (סבא משפטים דף צ"ה): עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. עולימתא שפירתא – זה בחינת אמונה, בחינת (ש"ה ו’): יפה את רעיתי, בחינת: ורעה אמונה, דלית לה עיינין – היינו אלו הקושיות הנ"ל, שאין לעיין בהם וצריך לחזק באמונתו. גופא טמירתא ואיתגלי – כי היא טמירא, כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה, ודאי אינו יודע להשיב לך טעם, כי אמונה אינו שייך אלא בדבר שאינו יודע טעם. ואף על פי כן: וגליא – היינו שאצל המאמין הדבר גלוי, כאילו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו מחמת גודל אמונתו השלימה. נפקת בצפרא ומתכסיא ביממא – כי האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בוקר, בחינת (איכה ג’): חדשים לבקרים וכו’. ומתכסיא ביממא – מחמת טרדת עסקי עולם נתכסה האמונה. מתקשטת בקישוטין דלא הוו – היינו עיקר קישוטי האמונה, כשמקרבין אצלה בני אדם שלא היו מקורבין לה:

 

 

וכשהאמונה כל כך בשלימות, אזי אכילתו היא יקרה מאד, כי נתייחד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, בבחינת: ויאמר בועז לרות וכו’, אזי האמונה היא ממלצת על הרחוקים לפני השם יתברך, שיקרב אותם בצל כנפיו. וזה היא מליצתה, כי עיקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך – מחמת שעיקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום, ומחמת שרואים מגלוי שהנהגת העולם הוא ע"י מערכת המזלות נפלו בטעויות, כל אחד לפי טעותו. ויש חושבים שהכל על פי הטבע עולם כמנהגו נוהג. ויש חושבים שצריך לעבוד את האמצעי, כמו שטעו בעגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי בינם לבין השם יתברך, שאמרו: אשר ילכו לפנינו (שמות ל"ב), בחינת אמצעי. ובטעויות כזה רבים נכשלים ועושים את הסיבות אמצעי בינם לבין השם יתברך, היינו כמו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי, ואומרים שצריך לסיבות, היינו שמאמינים, למשל בהסיבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן, ואומרים הסיבה של משא ומתן עיקר, כאילו ח"ו, בלא הסיבה של משא ומתן אין יכולת ביד השם יתברך ליתן להם פרנסה. ובהסיבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עיקר, כאילו ח"ו, בלי הסמים אין יכולת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן, כי הקב"ה סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סיבה, ועסקינו באלו הסיבות צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסיבות עיקר.

 

וכשהצדיק מבטל בתפילתו איזה חיוב של מערכת המזלות, אזי נתיידע מהגלוי על הסתום, שיש אלקי נמצא, שהוא שומע תפילת הצדיק ומשדד המערכות ומשנה הטבע. וכל זה יהיה לעתיד, כמו שאמרו חז"ל (פסחים ס"ח): עתידים צדיקים להחיות את המתים, ושאר נפלאות: