תורה סג המשך – תורה סד – בא אל פרעה

והנמלה המונח בתוך פי הנחש, הוא בחינות חכם הדור, שהוא חכם הישר והצדיק ובעל מידות טובות. ומחמת שהוא חכם גדול דקדושה ונכנם באלו החכמות, אזי כשאלו החכמים נכנסים בחקירתם לחקור באלו החכמות, אז יש לו צער גדול מאוד, ויש לו מלחמה גדולה עמהם, היינו עם בחינת הנחש הנ"ל, כי מתגברים עליו מאד בלבולים ואמונות כוזביות, והוא בחינת מבטח בוגד, שמתגבר עליו בטחון בוגד, שאינו במחון שלם ואמת כראוי, שזהו בחינת אמונות כוזביות.

 

וזהו בחינות (משלי כ"ה): שן רועה ורגל מועדת מבטח בוגד, היינו שזה המבמח בוגד היא בחינות שן רועה את החכם, שהוא הנמלה שבתוך פיה כנ"ל, כי מחמת שהוא חכם ונכנס בעבודת ה’, מתגברים עליו אלו הבלבולים והאמונות כוזביות ביותר, וצריך לו תמיד מלחמה גדולה עמהם. ובין כשהנחש הולך ובין כשהוא מעופף, יש לו צער גדול ומלחמה גדולה, רק שבודאי בעת העפיפה, צערו גדול יותר מאד. ואין לו שום נייחא בין כשהוא הולך בין כשהוא מעופף, רק שיש ממוצע בין ההליכה ובין העפיפה, והוא בעת שפוסק העפיפה ומוריד עצמו מן העפיפה ממעלה למטה, כדרך המעופף בעת שרוצה לשלשל ולהוריד עצמו למטה, ואזי יש להנמלה הנ"ל נייחא, כי אזי אינו הולך ואינו מעופף. היינו, כי יש כמה עיתים שהחכמים נייחים ואינם חוקרין, כגון בעת שינה ואכילה, ואז יש נייחא להחכם, שהוא בחינת הנמלה שבתוך פיה. כי החכם הוא בחינת נמלה, כמו שכתוב (משלי ו’): לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, כי זה החכם מלמד דעת ודרכי ה’ אל העם:

 

וזה סוד מה שאמר הסבא (זוהר משפטים דף צ"ה): מאן הוא נחש? דפרח באוירא ואזיל בפרודא, בין כך ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שינוי. היינו בחינות הנחש הנ"ל. דפרח באוירא – שפריחתו על ידי האוירים, היינו, על ידי דיבורים רעים, שנעשה לו מהם כנפיים. ואזיל בפרודא – היינו שאין לו רק בחינות הליכה, כשכנפיים דקדושה הם כתיקונו ואין להנחש כנפיים מדיבורים רעים, אזי אין לו רק בחינת הליכה. וזה: ואזיל בפרודא, בחינות (יחזקאל א’): וכנפיהם פרודות מלמעלה, היינו בחינות כנפי הקדושה, אזי: ואזיל, שאין לו רק בחינות הליכה, כי בחינות הליכה יש לו תמיד, כי הבחירה חופשית להמחקרים לחקור בכל עת שירצו, רק שאין יכולים לעופף בבחינת הנ"ל כשאין להם כנפיים מדיבורים רעים, ואין להם רק בחינת הליכה כנ"ל.

 

בין כך ובין כך, היינו בחינת הממוצע בין ההליכה והעפיפה כנ"ל, וזה נקרא בין כך ובין כך, שהוא בין ההליכה והעפיפה, ואזי יש לה נייחא להנמלה דשכיב בין שינה כנ"ל. שארי בחיבורא וסיים בפרודא, היינו שאלו המחקרים, שהם חכמים להרע, שהם בחינות הנחש כנ"ל, חכמתם וחקירתם הוא – שארי בחיבורא, שתחילת חקירתם מתחלת מהמחוברים, מחיבור חומר וצורה, וסיים בפרודא, שמסתיימת חכמתם בשכליים הנפרדים. כי כן דרך כל חקירתם, להתחיל מחיבור החומר והצורה, ועולים ממדרגה למדרגה, מתחילה מחומר וצורה של הגשמיים, ואח"כ מחומר וצורה של הדקים יותר, ואח"כ מחומר וצורה של עילה ועלול, עד שמגיעים ומסיימים בשכליים הנפרדים, ורוצים להשיג בחקירתם האנושית, המוטעת והמשובשת, כידוע להמחקרים בעצמן, הם רוצים להשיג ע"י חקירותם הללו, מחיבור חומר וצורה, את שכליים נפרדים, וזה: שארי בחיבורא וסיים בפרודא:

 

    

א

 

כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו, ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות עד סוף נקודת המרכז של עולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו. וכאשר רצה השם יתברך לברוא את העולם, לא היה מקום לבוראו, מחמת שהיה הכל אין סוף, על כן צמצם את האור לצדדין, ועל ידי הצמצום הזה נעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה נתהוו כל הימים והמידות, שהם בריאת העולם (כמ"ש בע"ח בתחילתו).

 

וזה החלל הפנוי, היה מוכרח לבריאת העולם, כי בלתי החלל הפנוי לא היה שום מקום לבריאת העולם כנ"ל. וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא, כי צריך לומר בו שני הפכים: יש ואין, כי החלל הפנוי הוא ע"י הצמצום, שכביכול צמצם אלקותו משם, ואין שם אלקות כביכול, כי אם לא כן אינו פנוי, והכל אין סוף, ואין מקום לבריאת העולם כלל, אבל באמת לאמיתו, בודאי אעפ"כ יש שם גם כן אלקות, כי בודאי אין שום דבר בלעדי חיותו, ועל כן אי אפשר להשיג כלל בחינת חלל הפנוי, עד לעתיד לבוא: