תורה סה – המשך

ב – המשך

 

ודע, שכשהנשמות עושין פירות, שעושין רצונו של מקום, אזי מאירין עיני בעל השדה, ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך, וזה בחינת (במדבר כג): שדה צופים, אבל כשאין עושין רצונו יתברך, חס ושלום, אזי נתחשכים עיניו, חס ושלום. וזה בחינת שדה בוכים (אהלות פ’ יח מ"ק ה ע"ב ע"ש), כי בכי הוא קילקול הראות, כמו שכתוב (קהלת י"ב): ושבו העבים אחר הגשם, ודרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"ב): זה הראות שהולך אחר הבכי. וכשעיניו מאירות וצופות בבחינות שדה צופים הנ"ל, אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד להביאו אל התכלית, היינו שיכול להסתכל בהדיבור של כל אחד אם אינו על תיקונו בשלימות, מחמת שרחוק מהתכלית עדיין, אזי הוא מביאו אל התכלית, ואז הדיבור כהוגן בשלימות.

 

כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא, וכשאדם עומד להתפלל ומדבר דיבורי התפילה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים. כאדם ההולך בשדה, ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת, עד שעושה אגודה אחת, ואח"כ מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברם יחד, וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגודות יפים ונאים, כמו כן הוא הולך בתפילה מאות לאות, עד שמתחברים כמה אותיות ונעשה מהם דיבור. וכן עושה בתיבות שלימות, ואח"כ נתחברין שתי התיבות. ואח"כ הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת. ואח"כ מלקט יותר ויותר, והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדושות, וכן הולך להלן יותר. מי יפאר גודל פאר הליקוטים והקיבוצים, שאדם מלקט ומקבץ בדיבורי התפילה.

 

וכשהדיבור יוצא, והדיבור הוא יוצא מהנפש, כמו שכתוב (בראשית ב’): ויהי האדם לנפש חיה, ותרגומו: לרוח ממללא, והדיבור בא ונשמע לאזניו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ט"ו): השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך, אזי הדיבור מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו. ותיכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתיבת ברוך, אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו, כי איך תוכל להתפרד ממני, לגודל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו. כי אתה רואה את יקר יופיי וזיוי והדרי ותפארתי, ואיך תוכל לנתק עצמך ממני ולפרוד מאתי. הן אמת שאתה צריך לילך יותר כדי ללקט עוד סגולות יקרות וחמודות גדולות, אבל איך תוכל לפרוד ממני ולשכוח אותי, על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם, לא תשכח אותי ולא תפרד ממני. מכל שכן כשגומר תיבה אחת, אזי כל התיבה מבקשת כל הנ"ל. ומלפפת ומחבקת אותו, ואינה מנחת אותו לילך מאיתה כנ"ל.

 

ובאמת הוא צריך ומוכרח לדבר עוד הרבה דיבורים, וכמה ברכות וענינים עד גמר התפילה. על כן הכלל – שצריך לעשות אחד מכל התפילה כולה, ובכל דיבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדיבורים של התפילה, ומהתחלת התפילה עד הסוף יהיה הכל אחד. וכשעומד בהדיבור האחרון של התפילה, יהיה עדיין עומד בתיבה ראשונה של התפילה, כדי שעל ידי זה יוכל להתפלל כל התפילה כולה, ואעפ"כ לא יתפרד אפילו מאות ראשונה של התפילה:

 

 

ודע, שבחינה זו, היינו בחינת אחד, זה הוא בחינת התכלית, כמו שכתוב (זכריה י"ד): ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד. וביום ההוא, היינו התכלית, והוא בחינת כולו טוב, כי אחד הוא כולו טוב, כמו שאמרו רז"ל (פסחים דף נ’) על פסוק זה: ביום ההוא יהיה ה’ אחד וכו’ – אטו האידנא לאו אחד הוא? אלא האידנא מברכין על הרעה דיין אמת, ועל הטובה – הטוב והמטיב, אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמטיב. נמצא, שבחינת אחד הוא התכלית, והוא כולו טוב, כי התכלית הוא כולו טוב, כי אפילו כל הצרות והיסורין והרעות העובריו על האדם ח"ו, אם יסתכל על התכלית – בודאי אינם רעות כלל, רק טובות גדולות, כי בודאי כל היסורין באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו, אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו, ואם כן היסורין הם טובות גדולות, כי כוונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה.

 

נמצא, שבכל הרעות והיסורין שיש לאדם ח"ו, אם יסתכל על התכלית, היינו כוונת השם יתברך, לא יהיה לו יסורין כלל, רק אדרבא, יתמלא שמחה מגודל רוב הטובה, שיסתכל בתכלית היסורין הללו, כי התכלית הוא כולו טוב, כולו אחד כנ"ל. ובאמת אין שום רע בעולם, רק כולו טוב, אך עיקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו ח"ו, הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת, עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, ואז מרגיש צער וכאב היסורין, כי כשיש לו דעת ומסתכל על התכלית, אינו מרגיש כלל הצער של היסורין כנ"ל.

 

ובזה תבין דבר נעלם ונסתר, מה שנטבע בנפש האדם, כשיש לו יסורין גדולים ר"ל, כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם ח"ו, אזי סותם ועוצם את עיניו בחוזק. כי זה אנו רואים בחוש, כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו, אזי סותם את עיניו, ומצמצם ומכווץ הראות כדי לכוון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות. וזה מחמת כי הראות הוא משרת ושליח של המוח להביא הדבר שרואה לתוך המוח, כי עיקר הראיה היא הידיעה, דהיינו לידע מהות הדבר שרואה, והידיעה היא במוח, וכשרוצה המוח לידע זה הדבר שעומד כנגדו, אזי הוא שולח את הראות, והראות הולך ורואה הדבר ומביאו לתוך המוח, ואז יודע טה שרואה. ועל כן כשמעבירין דבר לפני אדם במהירות גדול, אינו יודע מהות הדבר, אף שבאמת ראה הדבר בעיניו ממש, עם כל זה מחמת המהירות, לא היה פנאי להביא הדבר לתוך המוח, ועל כן כשהדבר רחוק ממנו, אין כח בהראות לילך לשם ולהביאו לתוך המוח, מחמת שהדברים אחרים שרואה מן הצד מבלבלים אותו, וכן מחמת הפיזור שנתפזר הראות, על ידי זה הוא נקלש, ואין בו כח להביא הדבר שרואה לתוך המוח, על כן צריך לסתום את עיניו ולצמצם הראות ולכוונו אל הדבר שצריך, כדי שלא יבלבלו דברים אחרים, וגם כדי שיתחזק כח הראות ולא יהיה קלוש, ואז יוכל לראות הדבר הרחוק כנ"ל.

 

כמו כן, כשרוצים להסתכל על התכלית, שהוא כולו טוב, כולו אחד – צריך לסתום את עיניו ולכוין ההסתכלות אל התכלית, כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם, ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעיינין, שצריך לסתום את העיניים לגמרי ולסוגרם בחזקה מאד, אף גם לדוחקם בהאצבע, כדי לסותמם לגמרי, ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה. היינו שצריך לסתום את עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, להעלים עיניו ולסוגרם מאוד, לבלי להסתכל כלל על תאוות העולם הזה והבליו, ואז יוכל להשיג אור התכלית הזה, שכולו טוב, ואז יתבטלו היסורין כנ"ל, כי עיקר היסורין – מחמת שרחוק מהתכלית כנ"ל. ועל כן נטבע בנפש האדם לסתום עיניו בשעת יסורין כנ"ל, כדי לברוח מהיסורין ולבטלם על ידי ההסתכלות אל התכלית, שהוא כולו טוב, שההסתכלות הזאת אי אפשר כי אם על ידי סתימת העיניים כנ"ל. ואף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה, אף על פי כן הנפש יודעת הכל, ועל כן מוטבעה לסתום העיניים בשעת יסורין כנ"ל: