תורה ע – המשך

 

כי כל הדברים הם על הארץ, כמו שאנו רואין בחוש, שהכל גדל מן הארץ, וכל הדברים והבריות הולכים ומונחים על הארץ, ואי אפשר שיפסקו ויתרחקו מהארץ. אם לא ע"י כח המכריח, היינו ע"י שיש מי שמכריח הדבר, ונוטלו ממקומו מהארץ ומרחיקו ממנה, וכפי כח המכריח, כן נתרחק הדבר מהארץ, ואח"כ כשנפסק כח המכריח, חוזר הדבר להארץ. כגון: אם זורק אדם דבר למעלה, אזי ע"י כחו מכריח הדבר ומפסיקו מהארץ, וכפי כוחו, כן מכריח הדבר וזורקו למעלה יותר. ואח"כ כשנפסק כחו, שהוא כח המכריח, חוזר הדבר ונופל להארץ.

 

כי הארץ יש לה כח המושך, וממשכת כל הדברים לעצמה, כי אם לאו, לא היו יכולים להתקיים עליה, כי היה ראוי ליפול ממנה, מחמת שהיא כדורית, וכל בני העולם עומדים סביבה, כידוע, אך שיש לה כח המושך. ועל כן כשנפסק כח המכריח, וחוזר הדבר ונופל למטה להארץ, כל מה שמתקרב יותר למטה, הוא פורח ונופל למטה במהירות יותר, זה מחמת שמתקרב להכח המושך של הארץ, על כן נופל במהירות יותר למטה.

 

והצדיק הוא בחינת עפר הנ"ל, כי הצדיק הוא יסוד עולם כמו שכתוב (משלי י): וצדיק יסוד עולם, וכל הדברים עומדים עליו, ויש לו כח המושך להמשיך כל הדברים אליו. כי זה הצדיק הוא רק יחיד בעולם, שהוא יסוד עולם, שכל הדברים נמשכים ממנו, ואפיחט כל הצדיקים הם רק ענפים ממנו, כל אחד לפי בחינתו. יש שהוא בחינות ענף ממנו, ויש שהוא בחינות ענף מן הענף. כי זה הצדיק היחיד בעולם הוא עניו ושפל ומשים עצמו כעפר, בבחינות (בראשית יח): ואנכי עפר ואפר, ועל כן הוא יסוד עולם, היינו בחינת עפר, שכל הדברים הם עליו כנ"ל.

 

וזה שאנו מבקשים: ונפשי כעפר לכל תהיה, היינו שיהיה לה כח המושך להמשיך הכל אליו כעפר כנ"ל. וזה הצדיק ממשיך כל השפעות לעולם, בבחינות (איוב כח): ועפרות זהב, שכל ההשפעות נמשכין מבחינות עפר, מהצדיק הנ"ל, ועל כן אם נותנין צדקה לזה הצדיק, הוא מתברך מיד. כי הוא בחינת זריעה על העפר, שמצמחת כפל כפלים, בבחינות (הושע י): זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, אבל אם נותן צדקה למי שאינו בחינת עפר כלל, אינו עושה פירות. וזה שקלל ירמיה את אנשי ענתות: בעת אפך עשה בהם – הכשילם בעניים שאינם מהוגנים (ב"ק ט"ז ע"ב), היינו שאינם בבחינת עפר כלל, ועל כן הצדקה שנותנים להם אינה בחינת זריעה כלל.

 

והנה היה ראוי שימשכו כל בני אדם לזה הצדיק, שהוא בחינת עפר, שיש לו כח המושך כנ"ל, אך ע"י כח המכריח מפסיקין ומרחיקין ממנו, היינו, שיש בני אדם, שע"י דיבורם ומעשיהם הם מכריחים את בני אדם להפסיקם ולהרחיקם מהצדיק הנ"ל, ולפי כח המכריח, כן מרחיק מהצדיק כנ"ל, ואח"כ כשיפסיק כח המכריח, יחזור וימשיך עצמו ויתקרם להצדיק שהוא בחינת עפר כנ"ל. כי כשיפסיק המכריח, ישוב להעפר, להצדיק הנ"ל שיש לו כח המושך כנ"ל. ועל כן יש בני אדם שהם רחוקים מאד מהצדיק, מחמת שהם עדיין בכח המכריח, המרחיק אותם, אבל אח"כ כשיפסיק כח המכריח, יחזרו ויתקרבו כנ"ל. וזה שאנו רואין, כשאדם נוסע להצדיק, כל מה שמתקרב למקום הצדיק יותר, יש לו חשק יותר, מחמת שמתקרב יותר להכח המושך כנ"ל:

 

וזה בחינת משכן, כי משכן היה לו כח המושך, להמשיך אלקות למקום שהיה עומד שם, בחינת (ש"ה א): משכני אחריך נרוצה. אחריך נרוצה דייקא, כי כל מה שמתקרב יותר אליו, הוא רץ ביותר כנ"ל, מחמת הכח המושך כנ"ל, וכמובא במדרש (שמות פ’ לא), שהמשכן הוא לשון משכון, שהוא משכון לישראל, שתשרה שכינה אצלם אפילט אם יחטאו ח"ו, כמו שכתוב (ויקרא כו): ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. נמצא, שע"י המשכן, השכינה שורה בישראל, היינו כנ"ל, כי משכן לשון משכני וכו’, שיש לו בחינת כח המושך, להמשיך אלקות למקום שהיה עומד שם כנ"ל.

 

ועל כן אי אפשר להקים את המשכן, אלא הצדיק שהוא בחינת עפר, בחינת משה, שהיה עניו מכל האדם, כמו שכתוב (שמות מ): ויקם משה את המשכן. ואחר לא היה יכול להקימו, כי דווקא זה הצדיק שהוא בחינת עפר, בחינת כח המושך, יכול להקים המשכן, שהוא בחינת כח המושך, להמשיך האלקות כנ"ל. וזה שכתוב (דברים ז): לא מרובכם חשק ה’ בכם כי אתם המעט, ודרשו רז"ל (חולין פט והובא בפירש"י שם): לא וכו’, רק מחמת שאתם ממעיטין עצמכם וכו’ חשק ה’ בכם, כי מחמת שהם ממעיטין ומקטינים עצמן, על ידי זה הם בבחינת עפר, שיש לו כח המושך, בחינת משכן, שמושך האלקות כנ"ל, ועל כן חשק ה’ בכם. וזה בחינת (ישעיה נז): אשכון את דכא, כי ע"י שפלות, שמשים עצמו כעפר, על ידי זה יש לו כח המושך להמשיך השם יתברך אצלו, שזהו בחינת המשכן כנ"ל:

 

וזה בחינת הכבוד הנאמר אצל המשכן, כמו שכתוב (שמות כ"ט): ונקדש בכבודי, וכמו שכתוב (שם מ): וכבוד ה’ מלא את המשכן, כי כל הכבוד שיש לכל אדם שבעולם, מקטן ועד גדול, כולם הם מקבלים רק מזה הצדיק, שהוא בחינת עפר, בחינת משכן, שממנו נמשך הכל. כי כל הכבוד והגדולה הוא רק אצל זה הצדיק, וכולם מקבלים ממנו, כמו שכתוב (מגילה לא): כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו.

 

נמצא, שבמקום השפלות והקטנות, שם שורה כל הכבוד והגדולה, כמו שכתוב: אשכון את דכא, ועל כן כל הראשים שבעולם מקבלים כבודם מזה הצדיק, שהוא בחינת עפר. וכן התחדשות הכבוד, כי בכל פעם נתחדש הכבוד, שזה הממונה בא להִתמנוּת אחר, ונתחדש הראשיות והכבוד, הוא הכל ע"י זה הצדיק, כי כפי הקמתו את המשכן בכל פעם, שמשם בא הכבוד, בבחינת: וכבוד ה’ מלא את המשכן כנ"ל, כן נתחדש כל הכבוד והראשיות כנ"ל:

 

וזה: ויהי ביום השמיני קרא השם לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. כי כשהצדיק צריך לקרות את ראשי העם, הוא קורא אותם בזה שהוא מקים את המשכן, ששם הכבוד כנ"ל, ועל ידי זה קורא אותם, כי כולם באים אליו לקבל הכבוד ממנו. וזה: ביום השמיני, שהקים משה את המשכן, על ידי זה: קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, שהם כלל ראשי העם, מקטן ועד גדול. כי ע"י הקמת המשכן קרא את כל ראשי העם, שהם בחינת אהרן ובניו וכו’ כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל (ר"ה א), שניסן ראש השנה למלכים, כי אז היה הקמת המשכן, שמשם נמשך הכבוד של מלכים, של כל הממונים והראשים כנ"ל. ועל כן היה הקמת המשכן בראש חודש ניסן דווקא, כי זה בחינת ראש חודש, שעי"ז נתחדשים כל הראשים כנ"ל. וזהו בחינת: ראש חודש ניסן – ראש השנה למלכים כנ"ל: