תורה סו – המשך

 

וזהו בחינת אל הויה ביצירה, שעל ידי בחינת אל, שהוא בחינת אמת, בחינת (במדבר כ"ג): לא איש אל ויכזב, שהוא בחינת יעקב, כמו שאמרו רז"ל (מגילה י"ח): מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל? שנאמר: ויקרא לו אל אלקי וכו’, כי יעקב בחינת אמת כנ"ל. וזה האמת, שהוא בחינות עלמא דאתי, תלוי בפרנסה, כי כשיש לו פרנסה ואין נצרך לבריות יוכל להתפלל באמת כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קמ"ו): אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על ה’ אלקיו, כי כששברו על ה’ אלקיו ואין נצרך לבריות – אזי אל יעקב בעזרו, כי אל יעקב הוא בחינת אמת כנ"ל. ואזי, כשזוכין להמשיך בחינות עלמא דאתי, בחינות אמת, בחינות פנים, בתוך העולם הזה, אזי נעשה מפלת הרשעים כנ"ל.

 

וזה בחינת הויה במילוי ההין, כי הֵי היא בחינת שילום שכר, כמו שאמרו רז"ל (עירובין כ"א) על פסוק (יחזקאל ב’): הֶגֶה וָהִי. והֵי זה שילום שכר לרשעים בעולם הבא, וזה בחינת אל הויה, דהיינו אֵל שהוא בחינות אמת, שעל ידו נעשה שילום שכר לרשעים, שהוא בחינות הֲוָיָה במילוי הֵהִין כנ"ל, צריך להמשיכה בתוך העולם הזה, שהוא בחינות ודבר דבר, להמשיך דיבור של שבת בתוך ימי החול כנ"ל, שהם בחינות יצירה, בבחינות (תהלים קל"ט): ימים יוצרו ולא אחד בהם, דהיינו שימי החול הם בחינות יצירה, כשאין אחד בהם, שהוא בחינות שבת. וצריך להמשיך לבחינות יצירה, שהוא בחינת ימי החול, את בחינות אל הויה, שהוא בחינות עלמא דאתי, בחינות שבת. וזה בחינות: מלכות – פה, שעל ידי זה נשלמים אותיות הדיבור כנ"ל:

 

ד

 

וכשנשלמין אותיות הדיבור כנ"ל, צריך לראות להוציא הדיבור בשלימות, כי לפעמים נתחבין אותיות הדיבור במיצר הגרון, ואי אפשר להוציא הדיבור בשלימות, שזה בחינות מה שקורין בלשון אשכנז: הֵיזֶרִיק. וצריך לראות להוציא הדיבור ממיצר הגרון, שיוכל לדבר בשלימות, דהיינו להמשיך נקודות אל האותיות, כי כלא נקודות אי אפשר לדבר שום אות, כידוע בחוש, ואזי, כשממשיכין נקודות אל האותיות, ומוציאין הדיבור בשלימות, אזי יכולין להוציא מכח אל הפועל. כי כל המחשבות שיש לאדם, כולם באים בתוך הדיבור, כדאיתא בזוהר: רחושי מרחשן שפוותיה. ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול, כי כל מחשבה שבעולם שיש לאדם, כולם מוכרחים לבוא בתוך הדיבור בשעת המחשבה, רק שהוא בדקות מאד. ולכן כל עשיה שעושה האדם צריכה לבוא בתחילה בתוך הדיבור, כי כל הדברים צריכין לבוא בבחינות מחשבה דיבור ומעשה.

 

נמצא שעל ידי הדיבור נגמר המעשה ויוצא מכח אל הפועל, כי קודם שיוצא המעשה מכח אל הפועל צריכה לבוא תחילה בבחינות דיבור. על כן, כדי להוציא מכח אל הפועל, צריכין להשלים אותיות הדיבור כנ"ל. ולהוציא הדיבור בשלימות ממיצר הגרון, דהיינו להמשיך בחינות נקודות אל האותיות, ואזי כשיוצא הדיבור בשלימות, יוצא הדבר מכח אל הפועל כנ"ל:

 

ולהמשיך נקודות אל האותיות, הוא על ידי החשק והכיסופין, שחושקין לעשות המצוה או שאר דבר שבקדושה שאיש ישראלי חושק לעשות, בבחינות (שיר השירים א’): נקודות הכסף, שעל ידי הכיסופין והחשק נעשין נקודות, כי אי אפשר לעשות שום דבר כי אם על ידי חשק, דהיינו למשל כשמדבר איזה דיבור, צריך שיהיה לו מתחילה חשק לדבר. וכן כשעושה איזה פעולה, אם לא היה לו חשק מתחילה לעשותה, בודאי לא היה עושה אותה, ועל כן כל דבר שבקדושה שהאדם צריך לעשות, כגון לנסוע להצדיק או שאר דבר שבקדושה שהאדם צריך לעשות, נותנין לו מתחילה חשק, כדי שעל ידי זה יעשה הדבר:

 

ועיקר גודל החשק נעשה ע"י המניעה שמזמינין לו. כי כשאיש ישראלי צריך לעשות דבר הצריך לו ליהדותו, בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו, שכל יהדותו תלוי בזה, כגון לנסוע לצדיק אמיתי, אזי מזמינין לו מניעה, וזאת המניעה היא בשביל החשק, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר לעשות אותו הדבר, כי על ידי המניעה שמונעין את האדם מן הדבר, על ידי זה נעשה התגברות החשק מאוד. כמו, למשל, כשמראין לקטן דבר הנחמד לו, ותיכף ומיד חוטפין ממנו ומחביאין ממנו, אזי הוא רודף מאוד אחר האדם, ומבקש וחושק מאוד לאותו הדבר. נמצא, שעיקר החשק נעשה על ידי שחטפו ממנו והחביאו את הדבר.

 

כמו כן מונעין את האדם במניעות מהדבר הצריך לו, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר, בבחינות (משלי ט’): ולחם סתרים יונעם, שכל מה שהדבר נמנע ונסתר מן האדם ביותר, הוא חושק אליו ונעים לו ביותר, שמזה בא תאוות והתגברות החשק אל עבירה, חס ושלום ר"ל, כי מחמת שהעבירה נמנעת מאוד מן האדם, כי אנו מצווים ומוזהרים ומופקדים עליה שלא לעשותה, נמצא שהיא נמנעת מאוד מאיתנו, על כן יש התגברות החשק אליה כנ"ל, בבחינות: ולחם סתרים יונעם.