תורה קט – קי – קיא – קיב

 

 

פירוש: הבל, היינו הבל פה היוצא מהגרון, מגנוחי דקגנח, כל אחד לפי ערכו, צדיקים ילכו ופושעים יכשלו. יש רשע כל ימיו, ומתאנח ונה על העבר. ויש, חס ושלום, צדיק מעיקרו, ותוהא על הראשונות, ונה ומתאנח גם כן.

 

והנה יש שני חבלים: חבל דקדושה, וכנגדו – דטומאה. והבחירה חופשית, מי שמקדש עצמו מקשר עצמו בחבל דקדושה, ולהיפך ח"ו, מי שמטמא עצמו מקשר עצמו בחבל דטומאה. והנה, הַנֺּהַּ והאנחה הוא בחינת מיתה בגוף ונפש. בגוף – כמו שאמרו רז"ל (ברכות נח ע"ב): אנחה שוברת גופו של אדם. ובנפש גם כן – כי ידוע מה שכתוב (תהלים קד): תוסף רוחם יגועון, כי קודם המיתה נתוסף רוחם, ואזי יגועון.

 

כמו כן הַנֺּהַּ והאנחה, אם תדקדק ותעיין בה איך היא נמשכת אל הגרון, היא בבחינת: תוסף רוחם, כי לפי שעה קלה נתוסף רוחו, וכמעט רגע תגוע ותאסף. והנה מי שמתאנח ונה על עבירות שבידו ורוצה לשוב בתשובה, אזי באנחה זו הוא נגווע ונאסף מן הרע שהיה בידו, בבחינת: תוסף רוחם יגועון, ונדבק אל הקדושה. וכן להיפך ח"ו, מי שנה ומתאנח על הטוב שבידו ורוצה לדבק עצמו בטומאה, אזי נגווע ונאסף רוחו דקדושה, ונדבק אל הטומאה.

 

וזהו: יש הבל – היינו ההבל פה מהַנֺּהַּ והאנחה שהוא נה ומתאנח. יש צדיקים – שתוהין על הראשונות, ויוצא הבל מפיהם מהאנחה, ומגיע אליהם כמעשה הרשעים – כי נדבקין אל הסיטרא-אחרא והטומאה. ויש רשעים – שנהים ומאנחים, ומההבל שיוצא מפיהם, מגיע אליהם כמעשה הצדיקים – כי נפסקין מהטומאה ונדבקין אל הקדושה.

 

והכלל – כי את זה לעומת זה, וצריך להיות לו חיות מחבל מאחד שבשניהם, ותיכף שהוא נפסק מחבל זה, הוא נדבק בחבל שכנגדו. על כן טוב להרגיל את עצמו להתאנח על מעשיו שאינם טובים, ולכסוף ולהשתוקק בתוקף אנחתו לשוב להשם יתברך, כי ע"י אנחה זאת נפסק מחבל דטומאה, ונתקשר בחבל דקדושה כנ"ל:

 

עוד מצאתי מכתב יד החברים מענין זה, ומבואר שם בביאור יותר מגודל מעלת יקרת האנחה דקדושה. כי מבואר שם, שהאנחה שמאנח האדם על עוונותיו או על מיעוט השגתו, הוא יותר טוב מכמה סיגופים ותעניות. כי בתענית אינו משבר רק הגוף לבד, אבל באנחה משבר כל הגוף, וגם מחליף את הנפש והחיות שלו מרע לטוב, כי ההבל של האדם הוא חבל המקשר הנשמה למקום שורשה, לטוב או להיפך ח"ו, וכשמתאנח הוא בבחינת תוסף רוחם יגועון, ואזי נפסק מהחבל שהיה מקושר מתחילה, ונתקשר לחבל אחר כפי האנחה וכו’ וכנ"ל:

 

 

 

כי התורה היא רוחניות. ואשר זך ישר פועלו, ושכלו רוחני, יכול לתפוס כל התורה כולה, ולא ישכח דבר. כי דבר רוחני אינו תופס מקום, ויכולה התורה להתפשט ולשכון בשכלו. אך מי שהוא מגשם דברי התורה. ועושה ממנה ממשות, אזי יש לה שיעור וקיצבה כמה הוא יכול לתפוס בשכלו ולא יותר, ואם ירצה להשיג יותר, אזי ידחה מה שכבר נכנס בשכלו, כדרך כל דבר גשמי, אם הוא כבר מלא, אם ימלאנו יותר, ידחה מה שהיה בו כבר, ומזה בא השכחה.

 

וזהו: לא ימוש ספר התורה. ימוש – מלשון ממשות, כמו שכתוב (שמות י): וימש חשך. כלומר, היזהר שלא תהיה ממשות וגשמיות בדברי התורה. מפיך – כלומר מחמת פיך, שיוצא מאיתך, יהיה לה ממשות וגשמיות, תיזהר מזה. וזה שאמרו רז"ל (ב"מ פ"ה), שהתענה רב יוסף ארבעים יום שיתקיים לימודו, אחוו ליה: לא ימושו מפיך. ושוב התענה וכו’, אחוו ליה: ומפי זרעך וכו’. כלומר, שלא ימושו ויגושמו מפיך, ואזי יתקיים תלמודו, כי לא יהיה שכחה, כי דבר רוחני אינו תופס מקום, ודוק:

 

 

 

ר‘אש ב‘ני י‘שראל (שמות ל) – ראשי תיבות רבי. ולהיפך: ר‘שעים ב‘חשך י‘דמו (שמואל א, ב’) – ראשי תיבות רבי:

 

 

 

הנה ידוע, כי: סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב), כי הסיטרא-אחרא מסבבת הקדושה, כי את זה לעומת זה עשה, ובפרט מי שכבר נמשך אחר עבירות ח"ו, ונמשך אחר הסיטרא-אחרא, ושם מקומו ח"ו, והם מסבבין אותו מכל צד, וכאשר יעורר רוחו לשוב אל ה’, קשה לו מאד להתפלל ולדבר דיבורים לפני ה’, כי הן מסבבין אותו מכל צד, לכל אחד לפי עניינו כנ"ל.

 

ומחמת שאי אפשר לו להוציא דיבור לפני אלקים בדחילו ורחימו וחיות כראוי, לכן כל הדיבורים והתפילות שהוא מדבר, לא יוכלו לבקוע המחיצות והמסכים המבדילים לעלות למעלה, ונשארים למטה, תחת המסכים, עד אשר יזכה וישוב באמת, וידבר דיבורים הראויין להתקבל בדחילו ורחימו מעומקא דליבא בהתעוררות גדול, אזי מבקע הדיבור המאיר את כל המחיצות והמסכים המבדילים, ויעלו עמו כל הדיבורים שהיו מונחים למטה עד הנה.