תורה רכ- רכא- רכב- רכג- רכד- רכה

תורה רכ

 

 

דע, כי יש כמה דברים יקרים בעולם: החכם הוא יקר שאד, וכן גיבור, וכן עשיר ומושל, דהיינו מי שיש לו איזה התנשאות. ודע, שאצל כל אחד מהם יכולים לפעול ולהיוושע מצערו, שאם יש לו איזה צער ח"ו, וילך אצל אחד מהם ויספרו לפניו, עד שיעורר רחמים אצלו עליו, מזה יוכל להיוושע:

 

 

תורה רכא

 

על ידי שנותנין מעשר ניצול משונאים, כי השם יתברך מכסה אותו בידו ומצילו, כי האלקים יבקש הנרדף, ואפילו צדיק רודף את הרשע (מ"ר אמור פ’ בז). וזה בחינת (ישעיה נא): ובצל ידי כסיתיך – שהשם יתברך מכסה עליו בצל ידו ומצילו, וכשהנרדף צדיק, שהוא סמוך להשם יתברך, אזי הוא יתברך מצילו בידו, כי הוא סמוך להשם יתברך, אבל כשהנרדף רשע, נמצא שהוא רחוק מהשם יתברך, ואעפ"כ השם יתברך מצילו, כי האלקים יבקש וכו’, אזי, כביכול, השם יתברך מגדיל ידו ומושיטה ומחפה עליו, אף שהוא רחוק מהשם יתברך, וע"י מעשר נעשה בחינת יד הגדולה, כי יד הגדולה הוא בחינת הסתפקות, כמו שכתוב (במדבר יא): הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים וכו’ ומצא להם, ותרגם אונקלוס: היספק להון. והשיבו השם יתברך: היד ה’ תקצר.

 

נמצא, שבחינת יד הגדולה היא יכולה להספיקם. נמצא שבחינת הסתפקות הוא בחינת יד הגדולה, וע"י מעשר הוא בבחינת הסתפקות, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי יש לו מנה – מבקש מאתים וכו’, וכל מה שיש לו אין מספיק לו, אבל במעשר כתיב (מלאכי ג): הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת וכו’ עד בלי די, ודרשו רז"ל (שבת ל"ב ע"ב): עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.

 

נמצא, שע"י מעשר נעשה בחינת הסתפקות, שהוא בחינת יד הגדולה כנ"ל, ועל ידי זה השם יתברך מושיט ידו ומכסה עליו וניצול משונאים כנ"ל:

 

שויתי ה’ לנגדי תמיד – בחינת מתנגד:

 

 

 

צריך להיות תמיד בשמחה ולעבוד ה’ בשמחה. ואפילו אם לפעמים נופל ממדרגתו, צריך לחזק עצמו בימים הקודמים, שהיה מזריח לו איזה הארה קצת. כמו שאנו רואים, שכמה סומים מחזיקים עצמן באיש אחד שאינו סומא ומאמינים בו והולכים אחריו, וגם הסומא מאמין למקלו, שהולך אחר מקלו, אף שאינו רואה כלל, מכל שכן שראוי לילך אחר עצמו, דהיינו מאחר שבימים הקודמים הזריח לו קצת והיה מתחזק ומתעורר ליבו להשם יתברך, אף שעכשיו נפל מזה ונסתמו עיניו וליבו, עם כל זה ראוי שיאחז בימים הקודמים וילך אחריהם, דהיינו כמו שאז היה מתעורר ליבו להתחזק בעבודתו יתברך, כן גם עכשיו יחזק ליבו מאד, וילך אחר ההתעוררות והזריחה שהיה לו אז, אף שעכשיו נפל מזה כנ"ל, עד אשר בקצת ימים יעזרו ה’ ויחזור ויזרח לו אורו יתברך, אמן. (עיין בסוף הספר מה ששייך לזה):

 

 

 

כשהצדיק צריך לבקש מאת השם יתברך יכול להיות שלא ימלאו בקשתו, כי זימנין דשמע וזימנין דלא וכו’ (זוהר וירא דף קה ע"ב). אבל יש צדיק שיכול לגזור ולגמר: אני אומר שיהיה כן. וזה בחינת (במדבר ו): כה תברכו וכו’ אמור להם – היינו שאני אומר שיהיה כן: יברכך ה’ וישמרך וכו’, אמן:

 

 

תורה רכד

 

אפילו הרחוקים מן הצדיק, הם מקבלין חיות והארה מן הצדיק ע"י שמכסה עליהם, כמו האילן, שיש לו ענפים וקליפה ועלין, וכולם שואבין חיות מן האילן, ויש עשבים שרחוקים מן האילן, ונדמה שאין מקבלין חיות מהאילן, ובאמת גם הם מקבלין חיות ממנו, כי האילן מגן עליהם ומצילן מן השמש, כן יש אצל הצדיק בחינת עלין וענפים וכו’, כמו שמבואר במקום אחר (בסי’ סו אות א), ואפילו הרחוקים מקבלין חיות ממנו ע"י שמכסה עליהם, כמו האילן כנ"ל:

 

 

 

דע, כשהריאה בשלימות, על ידי זה הבטחון בשלימות. כי עיקר הבטחון בשלימות הוא ע"י השכל, כמו שכתוב (תהלים קמה): עיני כל אליך ישברו. עיני, זה בחינת השכל, כצן שכץןב (בראשית ג): ותפקחנה עיני שניהם, ופירש רש"י: על שם החכמה נאמר, ולפי השכל כן הוא הבטחון, כי יש כמה מעלות ומדרגות בבטחון עד אין סוף, בבחינת (ישעיה כו): בטחו בה’ עדי עד, והכל לפי השכל כנ"ל.

 

ועיקר השכל – ע"י הריאה, כי עיקר השכל הוא ע"י הלחלוחית העולים אל המוח, שהם בחינת השמן, והמוח היא הפתילה, והנשמה שבמוח הוא האור, נמצא שעיקר קיום השכל הוא ע"י הלחלוחית שבגוף כנ"ל, והלחלוחית הוא על ידי הריאה, כמובא (בת"ז ת"ג דף כז ע"ב): אלמלא כנפי ריאה דמנשבי על ליבא, הוי ליבא אוקיד כל גופא. וזה בחינת (שמות כה): והיו הכרובים פורשי כנפים על הכפורת – כפורתא דליבא (זוהר פנחס דף רלד ע"א).

 

נמצא, שע"י הריאה נתקיים הלחלוחית, שלא יתייבש ע"י הלב, ועל ידי זה קיום השכל, שהוא בחינת נר דולק ע"י הלחלוחית כנ"ל, ועל ידי השכל על ידי זה נעשה הבטחון כנ"ל, נמצא ששלימות הבטחון הוא ע"י שלימות הריאה כנ"ל. ואזי יכולין לעשות מהציפצוף, דהיינו הקול היוצא מהקנה, שהוא רק קול פשוט וציפצוף, שיהיה נעשה דיבור ע"י חמישה מוצאות הפה שמחתכים הדיבור, כי עיקר ההבדל שיש בין אדם לחי הוא ע"י חיתוך הדיבור, שהוא גדר האדם שהוא מדבר, בבחינת (שמות ד): מי שם פה לאדם, ועיקר ההבדל הוא חיתוך הדיבור, דהיינו שהאדם עושה מהציפצוף והקול חיתוך האותיות והדיבור, כי גם בהמות ועופות יש להם קול וציפצוף, רק שאין להם חיתוך האותיות והדיבור, וזהו גדר האדם, שיכול לחתוך הדיבור כנ"ל.

 

ולבוא לבחינת גדר אדם הוא ע"י צדקה, בבחינת (בראשית א): נעשה אדם, וכתיב (רות ב): שם האיש אשר עשיתי עמו היום וכו’ – מה התם צדקה, אף כאן צדקה, כמו שכתוב בזוהר (הובא לעיל בסימן לז). היינו, שע"י צדקה נעשה בחינת אדם, שהוא בחינת דיבור כנ"ל. וזהו (ר"ה ו): בפיך – זו צדקה, כי ע"י צדקה נעשה הפה, דהיינו הדיבור, שהוא בחינת גדר האדם, בבחינת: מי שם פה לאדם.