חלק ב-תורה מז -מח

ליקוטי מוהר"ן תנינא - תורה מז - סכנה גדולה לומר תורה, וצריך לזה יגיעה גדולה ואומנות יתירה, שיוכל לשקול בפלס דבריו, באופן שלא ישמע כל אחד ואחד מהשומעין כי אם מה שצריך לו...

3 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

ליקוטי מוהר"ן תנינא
 
 
תורה מז
 
סכנה גדולה לומר תורה, וצריך לזה יגיעה גדולה ואומנות יתירה, שיוכל לשקול בפלס דבריו, באופן שלא ישמע כל אחד ואחד מהשומעין כי אם מה שצריך לו, לא יותר. ואעפ"י שהכל שומעין כל התורה שאומר, עם כל זה לא ישמע כל אחד רק מה שצריך לבד. וכמובא על פסוק וישמע יתרו: והלא כל העולם שמעו, אלא יתרו שמע וכו’ (זוהר יתרו דף סח). כי רק שמיעת יתרו נחשב לשמיעה, שנכנס באזניו, ושמיעת כל העולם אינו נחשב שמיעה כלל.
 
ומי שאינו יכול לומר תורה בבחינת זו, אסור לו לומר תורה, כי כל אחד ואחד כשבא אל הצדיק לשמוע תורה, בא עמו גם הרע שלו, דהיינו הקליפות הנבראים ע"י עבירות ח"ו. והם הדוחקים את העולם ועושים בלבול ודוחק גדול בשעת אמירת התורה, כי הרע הנ"ל של כל אחד רוצה לבלבל. וזה שאמרו רז"ל (ברכות ו): האי דוחקא דכלה מינייהו, היינו מהרע של כל אחד ואחד, שהם הקליפות כנ"ל. ואלו הקליפות רוצים גם כן לינוק מן התורה, ויניקתם הוא רק מהמותרות, דהיינו מה שאחד שומע יותר ולמעלה ממוחו והבנתו, זה בחינת מותרות, ומשם יניקתם.
 
וזה בחינת רזי תורה שנמסר לחיצונים, כי יניקתם רק מבחינת רזי תורה, דהיינו ממה שהוא למעלה ממוח האדם, כל אחד לפי הבנתו. על כן צריך החכם האומר תורה, שיהיה לו אומנות הנ"ל, שלא ישמע שום אחד מהשומעין מה שאינו לפי מוחו והבנתו, שאינו שייך לו כנ"ל, כדי שלא ליתן להם יניקה ח"ו.
 
ודע, שיש קליפה דקה, שסמוכה להקדושה, שזאת הקליפה הדקה יכולה לינוק אפילו מגוף התורה בעצמה, אפילו אם אין בה מותרות. והתיקון לזה – כשמדברים מישועת ישראל, שאז בורחת אותו הקליפה הדקה. וזה בחינת מה שאמרו רז"ל (זבחים קטז), שיתרו בא והלך לו קודם מתן תורה, כי יתרו הוא בחינת הקליפה הדקה שבורחת כששומעת ישועות ישראל. והצדיק האמת יש לו אימה גדולה כשאומר תורה, יותר מאימת ראש השנה ויום הכיפורים:
 
 
תורה מח
 
כשאדם נכנס בעבודת ה’, אזי הדרך – שמראין לו התרחקות, ונדמה לו, שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס לעבודת השם. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו ח"ו, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדיין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל ליכנום לשערי הקדושה, כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עוביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו, ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואעפ"כ עדיין הוא רחוק מאד מאד, על כן נדמה לו, כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין פונה אליו כלל, כי הוא ית’ אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאד מאד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות כנ"ל.
 
וכל הנ"ל עבר על כל הצדיקים, כאשר שמענו מפיהם בפירוש, שנדמה להם שהשם יתברך אין מסתכל ופונה אליהם כלל, מחמת שראו שזה זמן רב שהם מבקשים ויגעים ועושים ועובדים עבודת השם יתברך, ועדיין הם רחוקים מאד מאד, ואילו לא היו מחזקים עצמן מאד לבלי להסתכל על זה, היו נשארים במקומם הראשון, ולא היו זוכים למה שזכו.
 
והכלל, אהובי אחי, חזק ואמץ מאד, ואחוז עצמך בכל הכוחות לישאר קיים בעבודתך, ואל תחוש ואל תסתכל כלל על כל הנ"ל או כיוצא בזה. ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה כנגד זה תדע, שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים, כאשר תבין היטב מן המעשה של הצדיק שהתגבר עליו מאד העצבות וכו’, כמובא אצלינו. ועל זה ישמח מאד ויחזק עצמו בשמחה תמיד, כי עצבות מזיק מאד מאד. ודע, שתיכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ח"ו, כי עצבות היא סיטרא אחרא (זוהר נח דף ע"א), והשם יתברך שונא אותה:
 
וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד כשתתחיל קצת בעבודת השם, כי צריך עקשנות גדול מאד מאד להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו ח"ו בכל פעם. כי לפעמים יש, שמפילין אחד מעבודת השם, כידוע, אעפ"כ, עליו לעשות את שלו, לעשות מה שיוכל בעבודת השם, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו, כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שיש אחד שכבר הוא אצל הפתח של הקדושה, והוא חוזר לאחוריו מחמת הבילבולים הנ"ל, או שאזי, כשהוא סמוך אצל הפתח, אז מתגבר עליו הסיטרא אחרא והבעל דבר מאוד מאוד, רחמנא ליצלן, בהתגברות גדול נורא מאוד מאוד, רחמנא לצלן, ואין מניחין אותו ליכנס לתוך הפתח, ומחמת זה הוא חוזר לאחור, חס ושלום.
 
  

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה