שער התורה פרק י – טו אייר

 

ובאמת, כמה צריך להתבושש הבעל לשון הרע בעצמו על עניין זה, דהלוא אם יקראו לו לעלות לתורה, ויצא בפסוקים דמירי התם באיסור סיפור לשון הרע, כגון בפרשת (ויקרא יט, טז): לא תלך רכיל בעמיך. (דברים כז, כד): וארור מכה רעהו בסתר. (דברים כד, ט): וזכור את אשר עשה ה’ אלקיך למרים וגו’. (שמות כג, א): ולא תישא שמע שוא, וכדומה, שהיה חסר קוצו של יו"ד באיזה מקום, לא ירצה לברך על התורה ויאמר, כי תורת ה’ צריכה להיות שלמה כמו שנתנה לנו הקב"ה, ולא חסרה. הרי שהוא מאמין באמת בה’ יתברך ובתורתו הקדושה בכל אותיותיה, וכשבא אותו עניין לידו, תיכף הופקר אצלו פסוקי התורה, עד שאינו חושב זה לעוון כלל. ראה אחי, כמה דאיתא בתנא דבי אליהו (רבה) פרק כט: כל המכיר בדברי תורה ועובר עליהן, הרי זה רשע גמור.

 

***

 

 

 

וקדושת הלשון רבה מאוד, עד כי אם הוציא מילין בפיו על בהמה "קורבן לה’", היא נעשית קודש, ולא יחליפנה ולא ימיר אותה, ואם המיר, היא ותמורתה קודש, ומועילין בהם. ועל כן אמרו ז"ל (כלה פרק ב): כל המחליף בדיבורו כאילו עובד אלילים. וכל שאינו עומד בדיבורו, שאין דיבורו יקר אצלו, באשר לשונו איתו, ותנועתו קלה עליו, נקל אצלו גם שיבוא על אשת איש, כי במה נחשב לו תנועת לשון איש כי יבטא בשפתיו הרי את מקודשת לי. (חיי עולם פרק מ"ט מבעל מחבר ספר יד הקטנה על הרמב"ם).

 

 

מה מילה יכולה לפעול, ועד כמה צריך להיזהר, יש לנו ללמוד מהאבות הקדושים. אנו מוצאים אצל יעקב אבינו שאמר: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" ורחל הלכה בטרם זמנה.

 

לכן כאשר קרה לנו המקרה עם השבטים, שבאו ממצרים וסיפרו לו על מושל מצרים שמרע להם ומתייחס אליהם כמרגלים, ולא עוד אלא שדורש את בנימין, והרי ידוע מה עונשו של מרגל, בכל זאת לא יצא מפי יעקב אבינו קללה על המושל, אלא שולח הוא מתנה עם דבש וכו’, ורק אמר: וא-ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש". כמה טוב ונכון היה, שהרי לו היה מקללו מלב מר, היה ממית את בנו שלו. (דברי הח"ח זצ"ל, הובאו על ידי בנו זצ"ל בספרו, דוגמא משיחות אביו זצ"ל).