חלק שני פרק א – יא סיון

ג – כשזהיר על דיבור שיהיה כרצון ה’, זוכה בזה לכל הדורות הבאים אחריו
והנה באמת מונח החיוב לשמור כוח הדיבור על כל איש ישראל ככתוב בתורה, וזוכה בזה לכל דורותיו הבאים אחריו. וכעין מה שמצינו שאמרו חז"ל ומה אדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצוה אחת, אם היה משמרה היה זוכה לו ולדורותיו הבאים אחריו, היושב בין הפיגולין ובין הנותרות (וכובש עצמו שלא לאוכלן) על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולדורותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות, ואף בענייננו כשכובש תמיד את כוח דיבורו ומצמצם שלא להוציא שום דיבור נגד רצון ה’ יתברך, בודאי זוכה בזה לכל דורותיו הבאים אחריו. (הח"ח זצ"ל בפתיחה לספר חובת השמירה).

ד – לפעמים על ידי חסימת פיו מתקיים העולם על ידו

ולפעמים זוכה על ידי חסימת פיו, שמתקיים העולם על ידו. כגון בשעת מריבה, שמתבזה, והוא כובש את עצמו שלא לענות, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "תולה ארץ על בלימה", על מי העולם קיים? על מי שבולם פיו בשעת מריבה. והוא מידה במידה, שלפעמים על ידי העוונות נתרבו הקיטרוגים ויכול העולם לכלות ועל ידי מידה הקדושה הזו סותמין פיהן.

וראה נא אחי עוד, שאפילו לוט שלא היה אדם חשוב כל כך, שהרי בכתוב נכתב עליו "ויסע לוט מקדם" (עיין פירוש רש"י) אפילו הכי מפני ששמע שאברהם אמר אחותי היא, ושתק, עשאו הכתוב כזרעו וחילק לו ירושה, כמו שפירש רש"י בחומש פרשת דברים. ומיניה נידון בקל וחומר, כמה טובות יגיעו מאדון הכל כשאיש הישראלי חוסם פיו מלדבר בשעת מריבה וכיוצא בזה. (כבוד שמים לח"ח זצ"ל פ"א).