עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – טו תמוז

 

 

"ויאמר ראובן וגו’, את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך וגו’. ויאמר לא ירד בני עמכם" (בראשית מב, לז). כתוב במדרש, שאמר יעקב עליו, בכור שוטה הוא, בניו ולא בני הם? וצריך להבין באמת דברי ראובן. אבל העניין לאמיתו הוא כן, כל מה שיוצא מפי האדם [לבד מה שנוגע ליראת השם, שזה תלוי בבחירת האדם], הוא הכל בידי שמים, וזהו מאמר חז"ל (ברכות לג, ע"ב): הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. ועוד נאמר במדרש, שמאמר ראובן נתקיים בבניו דתן ואבירם, ובאמת הוא בעצמו גרם לזה, שאמר (בראשית לז, כב): "השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר", והמעשה היה רע מאוד, וכן היה שירדו חיים שאולה לתוך הבור. ובמה שמחשבתו שם היה לטוב, כמו שכתוב (שם): "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו", זכה שאחד מבניו, והוא אוֹן בן פלת, ניצול, ששב בתשובה לאביו שבשמים. ועל זה נקרא שמו אוֹן, שהיה באנינות כל ימיו על זה, כמו שאמרו חז"ל.

 

 

 

ובלשון הרע אמר חכם אחד הפה והלשון הוא פתח הנשמה, וכן נקרא פתח פיך, ואין לשתפו בלשון הרע, והוא כמעביר סילון של מים סרוחים בפתח בית המקדש או בבית הכנסת או בבית המדרש.

 

וכמו שאמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב ושבת פ"א ה"ב): אמר רבי שמעון אלו הוית בסיני הוה בעינא לקודשא בריך הוא דיהיב לי תרין פומין, הדר אמר בחד פומא לא יכילנא.

 

 

פירוש, אמר אותו חכם אילו הייתי בסיני בשעת מתן תורה הייתי מבקש לשם (מה’) שיתן לי שתי פיות, אחד לדברי תורה ואחד לדיבור, כוונתו שלא היה לו לאדם לטנף לשונו שהוגה בה בדברי תורה בדברים מטונפים.

 

ולכן אמר שלמה "כסף נבחר לשון צדיק, לב רשעים כמעט" (משלי י, כ). פירוש, לשון הצדיק צריך שיהיה ככסף הצרוף שאין בו שום דופי, שלא ישתמש בו בדברים בטלים, בדברים המגונים, וכמו שכתוב "ודעת שפתי ברור מיללו" (איוב לג, ג).

 

 

וכמו שאמרו ז"ל במסכת פסחים (ג’, א): לעולם ידבר אדם בלשון נקיה, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות שלא להוציא דבר המגונה, ככתוב "מן הבהמה אשר איננה טהורה" (בראשית ז, ח), ואמר הכתוב: "אמרות ה’ אמרות טהורות כסף צרוף וגו’" (תהלים יב, ז).

 

והתורה אמרה [דברה] בלשון נקיה, אמר בקרבן "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א, ב), ואמר "אפס כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, ד), ולא אמר מקרבך.

 

 

ואמר, כי חכם אחד היה מהלך בדרך ותלמידו עמו, ראה נבלה מושלכת בשוק ואמר התלמיד כמה מסרחת הנבלה הזאת, אמר הרב כמה לבנים שיניה, שיבח החכם הטוב שבה והניח המגונה, כי חכמים ז"ל היו עושים לשונם כלי שרת ולא היו משתמשים בה בלשון חול, כל שכן בלשון מגונה, וכמו שהיו משבחים (הרב) [לרב] שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, כל שכן בגנות, כי הלשון נברא לספר כבוד ולדבר בצרכיו הצריך לבד.

 

והנה האדם החכם ההוגה בתורה הקדושה, היאך יטנף לשונו בדברים מגואלים ומטונפים. וזו היתה כוונת רבותינו ז"ל וביקשו תרי פומי. (דרשות רבנו יהושע אבן שועיב [אחד מהראשונים] פרשת שלח).