שער התבונה פרק י – כג טבת

 

והנה ידוע שמניעת הכבוד מהקב"ה הוא על ידי שנמצאו איזה שוטים שכפרו בו או שמרדו בו ואמרו (מלאכי ג, יד): "מה בצע כי שמרנו משמרתו", הוא רק בזה העולם התחתון הגשמי, אשר עיני בשר להם, כי למעלה בעולם העליון כל המלאכים מכתירים את שמו יתברך ומכירים את כבודו איך שהוא מחיה אותם ומנהיגם, כמו שאמר הכתוב: "וצבא השמים לך משתחווים", ונאמר (מלכים א, פרק כב, יט): "ראיתי את ה’ יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו", (ישעיה ו, ג): "שרפים עומדים ממעל לו וגו’, וקרא זה אל זה ואמר" וגו’, ועבור זה נקרא הקב"ה בשם צבאות וכמו שמפורסם בכל התורה.

 

וכאשר נתבונן היטב נראה באמת כי העולם הזה הוא איננו אפילו כגרגר חרדל נגד העולמות העליונים כולם [כי עולמות הרבה יש למעלה כמו שאמרו חז"ל בעבודה זרה בפ"ק, שהקב"ה שט בכל יום בשמונה עשר אלף עולמות שלו, ובפרט לפי המבואר בזוהר הקדוש בכמה מקומות]. ואין נחשבת, חס ושלום, מרידתם למאומה. ובתוך העולם הזה מצא הקב"ה את עמו ישראל שחביבים לו ביותר, עד שנקראו לו בשם בנים, כמו שאמר הכתוב (דברים יד, א): "בנים אתם וגו’, וערבים עליו בקולם", כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ב, יד): "השמיעיני את קולך", ואיך לא נבוש בעצמנו אם לא נבטח, חס ושלום, בשמו, שהוא מחיה את כל העולמות, וכל המלאכים שנמצאים ריבי רבבות בכל כת וכת. ולא ירד, חס ושלום, אף מלאך אחד ממלאכי מעלה מעת ברוא הקב"ה את העולמות כולם, להודיע שחסר לו מעט השפעה, וידוע שיש מלאכים שמידתם כמה אלפי פרסאות, כמו שאמרו חז"ל (חולין צא, ע"ב): [גרס’ שם תנא כמה רחבו של סולם וכו’ עיין שם] שגבריאל מידתו ב’ אלפים פרסאות, ממה שנאמר בדניאל כשראה את המלאך וגוויתו כתרשיש וים תרשיש מידתו ב’ אלפים פרסאות. ויש מלאכים שגבוהים הרבה יותר, כמו שאמרו חז"ל: אמרו עליו על סנדלפון שהוא גבוה ת"ק שנה יותר מחבריו וכו’ (ומהלך אדם בינוני י’ פרסאות ביום וצא וחשוב).

 

והאדם הקטן הזה אשר אף כגרגר חרדל לא נחשב מולם, איך יהיה מצר ודואג תמיד: מאין תהיה פרנסתי ומאין יבוא עזרי, וכשנתבונן היטב בעניין זה, נצטרך לתמוה על נפשותינו הרבה יותר בעניין זה ממה שיש לתמוה על שאלת הסכל בעניין העוף הנ"ל. ואין לנו רק להתחזק בכל עוז ולעשות רצונו ולא לדאוג כלל, כמו שלא יצטרך בן המלך לדאוג אולי יחסר לו כיכר לחם, כמו שכתוב "בנים אתם" וגו’.

 

 

 

 

הערה זו מביאה אותנו להתבונן היטב במהלך המחשבה של האדם הלקוי במידה מגונה זו – ונראה כי כך עוברת בדמיונו השתלשלות דברים על הסדר שלהלן: א. הוא רואה חפץ חשוב ברשות חברו וחומד אותו וחושב לעצמו ‘הרי יש לו דבר חשוב יותר ממה שיש לי’. ב. אחר כך הוא ממשיך לחשוב ‘הלוא אני גם כן ראוי שיהיה לי חפץ חשוב זה’. ג. וממחשבה זו עובר לדמות בדמיונו ‘הרי באמת יותר ראוי שאותו חפץ יהיה ברשותי ולא ביד חברי’. ד. ומיד ממשיך בדמיונו לדמות כאילו היה כבר ברשותו ושואל לעצמו ‘מה לחפץ שלי בידו?’ ה. עד שבתוקף דמיונו הוא צועק בפנים ליבו ‘הרי הוא גנב! מה שבידו שלי הוא!’ ומרעינו זה בתת-הכרתו מתפרץ נהר שוטף של כעס התובע נקמה על שרואה חפץ שלו ביד חברו!

 

זהו מה שכתב רש"י: "כל לשון קנאה המתחרה לנקום נקמת דבר". כמה גדולים דברי חכמים! (מתוך מאמר של הג"ר ממתיהו חיים סלומון שליט"א, מנהל רוחני של ישיבת ליקווד, נדפס בקובץ קול התורה).