לבלוע או ללעוס?

 

על פי תורת החסד – מרמזים החלב והבשר על שני סוגי תפישות יסודיות בנפש האדם.

 

החלב – מרמז על הנהגת הקב"ה הנקראת ידיעה. כלומר, בורא עולם יודע על כל המתרחש בעולמו ובחייו של כל פרט בו. הוא קיים, משגיח על הכל, ומעורב בכל.

 

בהתהוותו או בהכשרו של החלב לאכילה – אין האדם מעורב. מעצמו, בכח החוק האלוקי הטבוע בו, הופך הדם בשעת הלידה לחלב, ואז הוא הופך להיות מותר לאכילה, נוח וקל לשימוש ולעיכול. כל מהותו – ביטוי להשגחה האלוקית.

 

הבשר – לעומת זאת, מרמז על כח הבחירה הניתן לאדם. מבין כל הברואים האדם לבדו הוא בעל הבחירה החופשית. ובכל רגע הוא עומד בפני נסיון ובחירה – האם לסגת או להתעלות על ידי החלטותיו והתנהגותו.

 

בכדי שניתן יהיה להנות מן הבשר יש לעמול. על האדם מוטל לשחוט את הבהמה, להמליחה ולהכשירה למאכל, לבשר או לצלות את הבשר ואחר כך, ללעוס…

 

כל אלו הן פעולות בחיריות. אין הן נעשות מעצמן.

 

שתי תפישות יסוד אלו – האמונה בקיום האלוקות והשגחתו מחד, והאמונה בכח הבחירה של האדם ובאחריותו למעשיו מאידך, טבועות באופן בסיסי בליבו של כל אדם. אין הוא נחלתם של שומרי מצוות בלבד, וכל המתבונן בנפשו פנימה – יכול לזהות על נקלה אותן או את ביטויין בחייו.

 

אולם בדיוק כשם שהתורה אוסרת עלינו לאכול בשר וחלב יחד, כך בדיוק אוסרת השקפת התורה את "ערבוב" שתי התפישות המרומזות בחלב ובבשר.

 

עבודת האדם – להרחיק ולהפריד ביניהן וללמוד להשתמש עם כל אחת מהן, במקום ובזמן הראויים. לדוגמא, התורה אומרת "ששת ימים תעשה מלאכתך". כלומר, חוק אלוקי הוא, מסיבות רבות ועמוקות, שעל האדם להשתדל לצורך פרנסתו.

 

ההשתדלות הינה דבר התלוי בבחירתו. אם ישב בחיבוק ידיים ויצפה לישועה האלוקית – הריהו שוטה. כאן הוא מקומה של הבחירה. אולם לאחר שבחר ועסק בהשתדלות לפרנסתו, אם תצליח ההשתדלות בידו, אם לאו – דבר זה מסור בידי בוראו.

 

אם למרות השתדלותו אין עולה בידו להתפרנס כרצונו – עתה העת לזכור ולעורר את תפישת הידיעה – כי אחרי ככלות הכל הקב"ה מנהיג את העולם ואת חיי כל אדם, והוא זה שמחליט מה תהיינה תוצאות ההשתדלות האנושית.

 

כידוע, אין די בתושיה וממון בכדי להצליח. יש אנשים "חסרי מזל" שלמרות ההסתברות ההגיונית להצליח בהשתדלותם, הם נכשלים. ויש אחרים חסרי ממון או תושיה – שלהם "מאיר המזל פניו". ומה שקרוי, לשם נוחות, בשפת ההמון "מזל", קרוי בפינו "השגחה אלוקית". ועל כל פנים הרי לא ההשתדלות לבדה מכריעה את גורל הפרנסה.

 

כלומר, כשאדם בא בטענות לקב"ה מדוע אינו עוזר לו במקום שהוא זקוק לעזרה, יתכן מאוד למעשה שהוא זה שצריך לפתור את בעיותיו ולפעול ולעזור לעצמו, פירושו של דבר להשתמש ב"חלב", בידיעה, במקום ב"בשר", בבחירה. הוא ערבב את התחומים ונכשל באיסור של בשר בחלב.

 

וכשאדם מנסה להחליט ולפעול במקום שאין לו יכולת פעולה ואין הדבר תלוי בו (והרבה ממאורעות האדם אינם תלויים בבחירתו, כידוע), פירושו של דבר שהשתמש בתפישת ה"בשר" – בחירה, במקום שהיה עליו "להכניס לתמונה" דווקא את תפישת ה"חלב" – הידיעה, את הזכרון שהקב"ה הוא מנהיג הכל. אף אדם זה נכשל בבחינה מסויימת של איסור בשר בחלב.

 

יש אנשים, שאת זירת חייהם תופסת כמעט תמיד השקפת הידיעה – החלב. כשם שהחלב הוא קל ופשוט לעיכול – אף הם מבקשים "חיים קלים", בלי רצון לבחור ו"ללעוס" בשר.

 

תפישה זו נובעת, בסופו של דבר, מהתעלמות מכח הבחירה ונטיית יתר לצד הידיעה, כאילו אין דבר שתלוי באדם, אולם מובן שבהעדר מקומה של האמונה בבחירה ובאחריות – תפישה "חלבית" בלבד – הינה הרסנית.

 

ולעומתם, יש שנפשם "בשרית" מדי, הם מודעים לבחירתם ולאחריותם למעשיהם, אולם זכרונם אודות החלב – הידיעה – ומעורבותו של הקב"ה בכל – רופף וחלש. ועל כן הם בעלי רגשי-אשם וביקורת עצמית מוגזמת, כאילו הכל תלוי רק בהם. (הלחץ, הדאגה או הכעס – הם תמיד האיתותים של הנטיה המוגזמת לצד ה"בשרי").

 

ערבוב התחומים, אם כן, מזיק ומסוכן.

 

מן ההכרח להשתמש בשני הכוחות, אבל נצרכים להרבה התבוננות בכל רגע ובכל מצב – איזה כח יש להפעיל, אבל לא את שניהם בו-זמנית!

 

מחד – האדם אחראי למעשיו וחייו מסורים בידיו, ומאידך – אסור לו לשכוח שהקב"ה אף הוא שותף, שהוא איננו לבד. וזהו אחד מן הטעמים על פי הסוד של מצוות התורה שלא לאכול בשר וחלב יחד.

 

כל אחד בפני עצמו – מותר ונחוץ. אבל מסוכן הוא ערבוב התחומים ביניהם. (עניין זה קשור גם לאיסורי "הרכבה" אחרים, כגון צמר ופשתן באותו בגד, כלומר שעטנז וכו’).

 

מובן גם, שאין די בהתבוננות, ללא תפילה על הנושא ועזר אלוקי אמיתי אי אפשר להפנים התייחסות עדינה זו להשקפות הנפש ואי אפשר לזכות להשתמש בכל מקום בהשקפה הראויה.

 

(מתוך: "אור פנימי" מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").