תפילה בוקעת רקיעים

 

 

אמרו חז"ל: לא חרב בית המקדש אלא בשביל שנאת חינם. ועוד אמרו: כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

 

המסקנה המובנת לכל היא שעדיין השטן מרקד בינינו להטיל שנאה ומחלוקת בתוך עם ישראל, בבחינת: הפרד ומשול. שכך אמרו חז"ל על הפסוק: "חבור עצבים אפרים", אפילו עובדים כל ישראל עבודה זרה – כל זמן שיש שלום ביניהם – אין כל אומה יכולה לשלוט בהם. כמו שהיה בדורו של המלך אחאב הרשע ואשתו המרשעת איזבל, שאף על פי שהיו עושים את כל התועבות ועובדים עבודה זרה – בכל זאת היה שלום בימיהם רק מהסיבה שהיו נזהרים מלשון הרע ומלשינות.

 

והנה אנחנו, אשר חיים בדור יתום זה, צריכים אנו לעצות רבות כיצד להימלט מאיסור חמור זה של מחלוקת ושנאת חינם. ומאחר ורבו גם רבו הפלגים והקבוצות השונות בעם ישראל, וכל אחד מהם צועק שהאמת עמו, ולא עוד, שבכל יום נשמעות מריבות ומחלוקות על דברים מהותיים אשר הם בנפשנו ממש, צריכים אנו לשום שכל וחכמה ודעת גדולה מאוד על מנת שמצד אחד נשיג את הדברים שאנו מאמינים בהם, ומצד שני נחזיק בשלום אמיתי ואהבה עם כל אחד ואחד בעם ישראל, בלי שום קשר לדעותיו והשקפותיו.

 

שורש כל המחלוקות הוא פגם האמונה, דהיינו שהולכים עם "כוחי ועוצם ידי" ומנסים להשפיע על הזולת בכוחניות מילולית או אפילו פיזית. זה בא לידי ביטוי – קודם כל – בחייו האישיים של האדם, וביחסים שלו עם בני ביתו ומכריו, שכאשר חסרה לו האמונה האמיתית, שכל המתרחש עמו הכל ברצון ה’, אזי במקום לפנות אל ה’ בכל עניין המטריד אותו או הנצרך לו, הוא פונה אל בני האדם שסביבו. בדרך כלל הוא מתחיל במניפולציות, וכאשר אלה אינן עוזרות – מגיעים השכנועים ולבסוף גם האיומים והחרפות.

 

אילו היתה אמונתו שלימה היה מבין ששום אדם אינו עושה לו כלום, אלא זה ה’ העושה לו. כגון, כאשר מישהו מצער אותו, הוא יודע שזה בגזירת הבורא, ואותו אדם אינו אלא "מקל" של הקב"ה ליסרו על עוונותיו, ובמקום לפנות אל המקל, צריך הוא לפנות אל מי שאוחז במקל, שיאמר לו על מה הוא מכה אותו, ולבקש ממנו שירחם עליו ויפסיק להכות אותו. ממילא התוצאה תהיה שהוא לא שונא את האדם המצער אותו מאחר והוא יודע שלא הוא סיבת צערו, אלא עוונותיו הם שהביאו לו את הצער הזה ואין לו להאשים אלא את עצמו בצער שבא לו.

 

השלב הבא הוא החיים הלאומיים של עם ישראל. כאשר אדם תולה את הגזירות שיש על עם ישראל באדם זה או אחר, או בקבוצה זו או אחרת, הרי זה מראה על חיסרון משווע באמונה. הלא אם צערו של היחיד הוא בהשגחה פרטית, כל שכן וקל וחומר הוא, שצערם של הרבים הוא אך ורק בגזירת הבורא ברוך הוא, ואין דרך אחרת לבטל את הגזירה מלבד הדרך אותה הורו לנו רז"ל: תשובה תפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה.

 

נכון, חייבים לעשות הכל בשביל לבטל את אותן גזירות נוראות הנשמעות השכם וההערב בימים טרופים אלו, אבל הדרך האחת והיחידה היא התפילה לאלוקים. הוא זה שגוזר – ורק הוא זה שיכול לבטל הגזירה. אליו צריכים אנו לפנות בתפילה ותחנונים. האם יעלה על הדעת שנבטל רצונו על ידי איזה פעולות שהן מלבד התפילה והתשובה? התוצאה היחידה שיש למלחמה ב"כוחי ועוצם ידי" היא יותר פילוג בעם ישראל והרחקת אותם שעוד היה אפשר להציל – מהיהדות והתורה.

 

אמרו חז"ל על הפסוק: "אל תיראי תולעת יעקב", מה תולעת זו אין כוחה אלא בפיה – אף ישראל אין כוחם אלא בפיהם…כוחה של התפילה. רבינו הקדוש כתב (תורה ז’): "דע, כי עיקר הגלות אינה אלא בשביל חסרון אמונה". ככל שיותר יהודים יכירו בזה שכל כוחם הוא כח התפילה, ויעסקו בתפילה באמת ובאמונה – בין בדברים הנוגעים להם אישית, ובין בדברים הנוגעים לכלל ישראל – כך תתקרב יותר הגאולה. התוצאה המיידית של ההתחזקות בדרך התפילה ועזיבת הדרך של "כוחי ועוצם ידי" היא קודם כל מניעת מחלוקת ושנאת חינם מעם ישראל, וכל עוד אלה קיימים בינינו, אפשר לשכוח מכך שהגאולה תבוא בזמן הזה.

 

גם בזמן המצור על ירושלים לפני החורבן הנורא, היו הצדיקים מתריעים על עזיבת הכוחניות ותלו את כיבוש העיר בגזירת הבורא. וכל עיקר החורבן וההרג הנורא שהיה בירושלים, היה בגלל אותם בריונים – כמו שמכנה אותם הגמרא הקדושה – שהתעקשו להילחם ב"כוחי ועוצם ידי", אף על פי שהודיעו להם שיצאה הגזירה מלפניו יתברך שתיכבש ירושלים. ואילו היו שומעים בקול הצדיקים לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך ולהתפלל על ביטול הגזירה יכלו הדברים להיגמר אחרת לגמרי.

 

רואים אנו שוב ושוב שרק הדעת העליונה של הצדיק, המלמדת אותנו שאין עוד מלבדו, ושהכל בהשגחה פרטית, ושאין עצה ואין תבונה ואין חכמה כנגד ה’ מלבד התפילה, ושכל מאורעותיו של האדם הם אך לטובתו בשביל לזרז אותו לתפילה ותשובה – רק הדעת הזאת יכולה לעזור לכל אחד ואחד לעבור את הימים הקשים האלה באמונה, ולהישאר מצד אחד איתן בדעותיו האמיתיות, ומצד שני – לחיות בשלום ואהבה עם כל עם ישראל ולקרב אותם על ידי זה לפנים היפות והאמיתיות של תורתנו הקדושה, עליה נאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

יקבלו על עצמם כל אלו הכואבים את העוולות הנעשות בארצנו, לעשות בכל יום שעה התבודדות, ולהתפלל על נפשם ונפש עמם. ויהיו כאסתר בשעתה, כמו שכתוב: "ותען אסתר המלכה ותאמר, אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי", וכשם שאסתר ומרדכי הצדיק ועימם כל עם ישראל, זכו לבטל הגזירה הקשה שריחפה על ראשם רק על ידי תפילה ותשובה, כך גם אלו אשר יבחרו ללכת בדרכם הטובה והנכונה – יזכו לבטל את כל הגזירות ויתהפך הכל לטובה גדולה ולישועה, ויבוא הכל על מקומו בשלום. "בשלום" תרתי משמע – שלום מאויבינו ושלום בינינו.

 

על זה אמר רבינו: עיקר הגלות היא בשביל חסרון אמונה. הלא אם מאמינים אנו בתפילה, מדוע לא נתפלל אל ה’ על כל מה שחסר לנו, בגשמיות וברוחניות, במישור האישי ובמישור הלאומי? מדוע נבחר להלחם עם אחינו הטועים ובכך להרחיק אותם מהתורה? בזמן שאנו יכולים להמשיך לחייך אליהם ולאהוב אותם, והעיקר – לקרב אותם – בידענו שלא הם סיבת צרותינו, אלא עוונותינו הם המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמיים. אין זה אלא בשביל שחסרה לנו האמונה האמיתית – שיש כח בתפילותינו להפוך את כל העולם לעבדו שכם אחד. לא רק יהודים, אלא אפילו גויים יאמינו בה’ אם נאמין אנחנו בכח התפילה.

 

לכן יתחזק כל אחד ואחד לעזוב את מחשבותיו הרעות הבאות מהדמים העכורים שבליבו, ויקח קודם כל אחריות על עצמו להתחיל להאמין בה’ ובתפילה, ולקבוע לעצמו כל יום שעה התבודדות לפחות, ובכך יביא תועלת אמיתית, הן לעצמו, והן לכלל ישראל, ובין כך ובין כך יוכל להחזיק במידת השלום וינצל מהעוון החמור של שנאת חינם שגרם לחורבן ולגלות המתמשכת, עוון שכל שורשו הוא חסרון אמונה, כמו שהתבאר היטב במאמר זה בס"ד.

 

יהי רצון שתתגלה הדעת של הצדיק האמת לכל עמו ישראל, וילמדו כולם לעשות שעה התבודדות בכל יום, ועל ידי זה נזכה בודאי לגאולה השלימה בקרוב ממש בזכות רבינו הקדוש.