זהירות! כבוד הבריות – פרשת השבוע דברים
פרשת השבוע דברים - החיים יכולים להראות אחרת כשנכבד אחד את השני, כשנדע להסתכל אחד על השני בעין טובה, כשנזכה לאהוב אחד את השני...
דברים – שבת חזון
כבוד הבריות ואהבת ישראל
הפרשה פותחת בפסוק "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". אומר רש"י הקדוש: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן. לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל". כלומר, כל המקומות המוזכרים בפתיחת הפרשה, הם מקומות שבהם הכעיסו בני ישראל את אביהם שבשמים, ומובאים בפרשה זו בצורת רמז כדי לא לפגוע בהם.
ימים ספורים לפני פטירתו של משה רבנו, הוא מוכיח את עם ישראל על חטאיהם הידועים והמפורסמים לכל, וביניהם חטא המרגלים שעליו נגזרה מיתה על דור המדבר שלא זכו להיכנס לארץ הקודש, חטא העגל ועוד. גם בתוכחה זו, שהיא מצוות תוכחה, נזהר משה רבנו מאוד מאוד בדבריו ואינו מפרט את החטאים בפירוש, אלא בדרך של רמז, וזאת כדי שלא יתביישו. בדבר זה מלמדת אותנו הפרשה על עוצמתה וגדולתה של מעלת כבוד הבריות וחיוב הזהירות בכבודם. אין הדברים אמורים דווקא בכבודו של הכלל כולו, אלא אף בכבודו של הפחות שבבריות, שכן מצינו בתלמוד (גיטין נז.): "אמר רבי אלעזר: "בוא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה לבר-קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו".
אין מדובר כאן בבושה של כלל ישראל, אלא בבושה של היחיד, של בר-קמצא, ומשום שהתבייש והרגיש שהתבזה לעיני כל, החליט למסור את ישראל בידי מלך רומי. גם בושתו של אדם מושחת זה בוקעת רקיעים והיא היא שהחריבה את בית המקדש ושרפה את ההיכל. (תורת הפרשה).
תזכורת לגבי הסיפור של בר קמצא:
זה החל כאשר יהודי עשיר באותה תקופה ערך סעודה. לאותו יהודי היה אוהב בשם קמצא, ומאידך גם שונא בשם בר-קמצא. העשיר ביקש ממשרתו לתת הזמנה לקמצא (האוהב) לסעודה, אולם משרתו טעה והזמין את בר-קמצא (שונאו). בר-קמצא שמח על ההזמנה וחשב שבדרך זו יוכלו להתפייס והסעודה עצמה תהיה סעודת פיוס. אולם כשהגיע לסעודה, חשכו עיניו של בעל הסעודה, עד כדי כך שביקש מבר-קמצא שיסתלק. בר-קמצא ביקש מבעל הסעודה, כדי שלא יתבזה ויתבייש, שישאיר אותו והוא ישלם עבור סעודתו, אולם בעל הסעודה סירב. הוא עזב את המקום בבושת פנים והחליט לנקום בכולם משום שלא מחו על עלבונו. לכן הלך אל הקיסר הרומי ואמר: היהודים מרדו בך, והוכחה לכך היא שתשלח קורבן לבית המקדש ותראה שלא יקריבו אותו. (גוי אכן יכול לשלוח קורבן להקריבו בבית המקדש).
בר-קמצא פגם בעין הבהמה שנשלחה על ידי הקיסר כקורבן (ללא ידיעת הקיסר). כשהביאו את הבהמה לבית המקדש היתה התלבטות: האם להקריב את הבהמה מפאת כבוד מלכות, למרות המום שנתגלה בה, או להחזירה. לבסוף הוחלט לא להקריבה ולהחזירה לקיסר. בזה היה סימן למרד והתוצאה היתה שהחריב הקיסר את בית המקדש. (כמובן שזו הסיבה הגלויה לעין והדברים עמוקים ומורכבים יותר).
אנו רואים עד היכן מגיע צער הבושה, אפילו כשמדובר ביחיד שהוא גם אדם מושחת. חובה עלינו ללמוד את הלקח מן הפרשה ולהזהיר ולהיזהר בכבוד הבריות. החיים יכולים להראות אחרת כשנכבד אחד את השני, כשנדע להסתכל אחד על השני בעין טובה, כשנזכה לאהוב אחד את השני.
רבי נתן אומר (ליקוטי הלכות, הלכות נשיאת כפיים ה, ט"ז): "כשחס ושלום אין שלום בין ישראל, בין אדם לחברו, בודאי אין יכולין לדבר זה עם זה ביראת שמים מחמת המחלוקת שביניהם. ואפילו כשאין מחלוקת, אלא שאין האהבה בשלימות בין ישראל שמצווים לאהוב אחד את חברו כנפשו, כמו שכתוב (ויקרא יט): "ואהבת לרעך כמוך", ובפרט החברים העוסקים בתורה, שצריכים להיזהר ביותר ויותר שיהיה ביניהם אהבה רבה, כמובא גודל האזהרה שהזהיר האר"י ז"ל על אהבת החברים בלי שיעור. וכשאין האהבה בשלימות, אינם יכולים לדבר זה עם זה כראוי, ואינם מאירים זה בזה אור הנקודה הקדושה".
הנקודה עליה מדבר רבי נתן בפיסקה זו, היא אותה נקודה יקרה שיש בכל אחד מאיתנו, עליה מסביר רבי נחמן (ליקו"מ ל"ד) ואומר: "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר, שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחברו, ובחינה הזאת שיש בו יותר מחברו הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חברו, וחברו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: "ומקבלין דין מן דין". וכאמור, כשאין אהבה בשלימות אי אפשר לקבל אחד מן השני.
אומרים חז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", וכן: "המלבין פני חברו, אין לו חלק לעולם הבא". וכבר אמר האריז"ל שצריך לפני כל תפילה לומר: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'", זאת משום שאין התפילה מתקבלת כיון שחסר בה העיקר, ועיקר זה הוא – כבוד ואהבת הבריות.
בפרקי אבות אומרים לנו חז"ל: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו…ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו…" – כאן אנו רואים כיצד מבקשים חז"ל, ובדרך זו מלמדים אותנו, להגן על כבודו של האדם ולהתחשב ברגשותיו.
והיכן מתחילה העבודה על נקודה זו? בבית.
כבוד בין בני הזוג – בני הזוג מרבים לעשות טובות וחסדים אחד עם השני במהלך זוגיותם, על כן הם צריכים לכבד אחד את השני ולהימנע מלפגוע, לזלזל או לבייש, חלילה, איש את רעהו. (ובעיקר אמורים הדברים לבעל, שכבוד אשתו צריך להיות מעל לכל, פשוט במקום הראשון, כפי שאומר הרב שלום ארוש שליט"א, לפני אמו, לפני רבו, לפני כולם!). וכן כתוב במפורש (משלי יז): "משיב רעה תחת טובה – לא תמוש רעה מביתו".
כבוד בין הורים לילדים – להורה יש תפקיד לחנך את ילדיו, אך לא ניתנה לו רשות לנהוג בו בזלזול. הוא לא רכושו הפרטי אלא בנו של ה' יתברך, לכן ראוי לכבדו מאוד כדי שיגדל עם ערך עצמי חיובי, ושהוא בעצמו ילמד לכבד את הבריות כפי שמכבדים אותו, ואת החינוך הזה הוא יעביר הלאה לילדיו.
התוכחה – שאף הלימוד שלה מתחיל בתוך הבית וממשיך בחוץ עם הסובבים אותנו. רבי נחמן מברסלב אומר שאסור לנו להוכיח, כי אין אנו ראויים להוכיח בדור הזה. יתירה מזאת, במקום לגרום לתוכחה שתהיה בונה ושתסייע לאדם לעלות ברוחניותו, אנו עלולים לגרום להיפך מזה – להוריד אותו, משום האדם המוכח לא תמיד יראה את התוכחה כביקורת בונה, לכן היא תהיה תוכחה וביקורת הורסת. וכלשון רבנו (ליקו"מ ח"ב, ח, סעיף א): "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): "הוכח תוכיח את עמיתך", אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז, ע"ב): "תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח". ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו, כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שהוא מוכיחם. כמו שמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח רע, כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומידות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולומות התלויים באלו הנשמות…"
ולעניין פרשתנו, נוכל לראות בהתנהגותו של משה רבנו, מנהיג עם ישראל, כיצד הוא נזהר מאוד מלהוכיח את העם. הוא לא מדבר על חטאיהם באופן ישיר, אלא מזכיר אותם רק בדרך של רמיזה, וזאת על מנת לא לפגוע בהם ולבייש אותם.
פן נוסף להתנהגותו של משה רבנו ע"ה, שקשור באהבה ואחדות בין הציבור ומנהיגו הוא, כאשר משה אומר לעם ישראל: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם?" כלומר, משה רבנו מבהיר שקשה לו, הוא לא יכול יותר. דבר זה מצריך הסבר, ועל כך אומר רש"י: "מפני שהיו ישראל טרחנין ונרגנים" (מלאים טענות מוטעות), אך לעומת זאת, ברגע שהציבור מאוחד, ציבור אוהב – אזי אין בהם וביניהם שום טענות ותרעומות. הם משתדלים מאוד לתקן את מידותיהם ועל ידי זה משפיעים כוח עצום על הסובבים אותם ואף על העומדים בראשם.
מספרים על האדמו"ר מצאנז-קלוייזנבורג זצ"ל, שבזמן השואה היה כעמוד אש שעבר לפני המחנה להאיר להם, כאשר החושך כיסה את הארץ. והוא, ששיכל את אשתו ואחד עשר ילדיו הי"ד, שיקם את הריסות בית ישראל באהבה ובחמלה ללא קץ, והתמסר לכל נער ונערה לקרבם בעבותות אהבה, והכניסם תחת כנפי השכינה. בערב יום כיפורים בשנת תש"ה, בזמן שהרבי התכונן לעבודת היום הקדוש, נשמעת נקישה בדלת. הרבי ניגש לפתוח את הדלת, ובפתח הדלת עמדה נערה צעירה ובכתה חרישית: "ערב יום הכיפורים היום, ואבי היה נוהג לברכני בכל שנה ושנה ביום קדוש זה, אך אבי איננו, באש ועשן עלה השמימה, מעתה הרבי הוא אבי, אנא ברכני"! – הרבי הקדוש והטהור פורש מפה על ראשה, מניח את ידיו הקדושות ומברך ברכת אב. זמן קצר לאחר שיצאה הנערה מאושרת מבית הרבי, נשמעת שוב פעם נקישה בדלת. הרבי פותח והנה עוד נערה יהודיה שביקשה ברכה, ולאחר מכן עוד אחת ועוד אחת, עד אשר הוא מברך בסופו של דבר שמונים ושבע נערות יתומות, באהבה ובחמלה כאביהן. וכך, נדבך אחר נדבך, בונה הרבי זצ"ל מחדש את בית ישראל ומשקם את הריסותיו. זהו כוחה של אהבה. זהו כוחה של אחדות, וזהו כוחו של ציבור אוהב ללא טענות וכמובן כוחו של מנהיג.
אמר תנא דבי אליהו: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא: שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראין זה מזה".
להכיר ולהעריך את הטוב
בפרשתנו נוכל למצוא דוגמאות רבות בנושא אי-הכרת-הטוב של עם ישראל כלפי אביהם שבשמים, וממילא אנו מבינים כמה חשוב ויפה להכיר טובה, הן כלפי אבינו שבשמים והן כלפי הזולת. על הטובות שעשה הקב"ה עם ישראל נאמר: "זה ארבעים שנה ה' אלוקיך עמך, לא חסרת דבר", וכן: "ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם". ואילו על בני ישראל נאמר: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים", וכן: "אדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה'". והדבר תמוה. קשה מאוד להבין כיצד עם שזכה לראות ניסים ונפלאות מאז יציאת מצרים, פוגם וחוטא בחטא העגל, בחטא המרגלים, קורח ועדתו, מי מריבה, טוען ומטיח כלפי משה רבנו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" – לא מאהבה, אלא משנאה. עד היכן יכולה להגיע כפיות הטובה שלהם?
החטאים של העם, שלא ידע להכיר טובה למשה רבנו, שהוא הצדיק, קשורים לעצם הענין שמשה רבנו לא זכה להביאם לארץ המובטחת והוחלף ביהושע בן נון, ככתוב: "גם בי התנאף ה' בגללכם לאמור: גם אתה לא תבוא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה…"
רבי נתן מקשר את מותו של משה רבנו לחטאי העם ("אוצר היראה, ערך "צדיק") ואומר: "הצדיק עוסק בכל עת לתקן נפשות ישראל ולהמתיק מעליהם כל הדינים ולהצילם מכל מיני צרות ויסורין. וזה על ידי שמבטל את עצמו אל ה' יתברך בכל עת בתכלית הביטול ואחר כך חוזר מהביטול (ביטול בבחינת רצוא ושוב). אך לפעמים הדין גובר כל כך, חס ושלום, עד שהצדיק אינו יכול לבטל את הדין על ידי הביטול של רצוא ושוב, רק מוכרח לבטל עצמו בביטול גמור, עד שנסתלק לגמרי ח"ו. וזה בחינת: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ואז צריכין העולם להתעורר בתשובה מאוד ולהסתכל על עצמן היכן הם בעולם, מה שגרמו בעוונותיהם עד שנסתלק הצדיק בשבילם".
יש כאן אי-הכרת-הטוב וחוסר רתיעה מן החטא. במצב כזה, ממשיך רבי נתן ואומר, צריך שתהיה "התעוררות מלמטה, על ידי מעשי הדור הטובים, ואז זוכים להמשיך או הרשימו של הצדיק, שמאירה עתה לאחר הסתלקותו באור גדול ונפלא מאוד, מחמת שהצדיק הוא עכשיו בתכלית הביטול בשלימות".
בנושא זה מתקשר גם הפסוק הידוע והמוכר, מתוך ההפטרה של השבוע: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן". כלומר, לא נרתעים מן החטא ולא מכירים טובה ולא מודים לבורא עולם. בעניין זה מסופר במדרש (פסיקתא רבתי יד): מעשה היה ביהודי אחד שהיתה לו פרה אחת חורשת. כיון שהעני (נעשה עני) מכרה לגוי אחד. לקח הגוי וחרש עימה שישה ימים של חול. בשבת הוציאה שתחרוש עימו, ורבצה תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. הבין היהודי שרגילה היא לנוח בשבת, לכן אמר לגוי: בוא, ואני מעמידה. בא ואמר לה באוזנה: פרה פרה, את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול ובשבת היית נינוחה. עכשיו שגרמו עוונותי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך עימדי וחירשי. מיד עמדה הפרה וחרשה. אמר לו הגוי: אני מבקשך, טול פרתך, שכישפת אותה! איני מניחך עד שתאמר לי מה לחשת לה באוזנה! שאנ נתייגעתי בה והכיתי אותה, ולא עמדה! התחיל היהודי מפייסו ואומר לו: לא כשפים עשיתי, אלא כך וכך סחתי באוזנה ועמדה וחרשה!. מיד נתיירא הגוי ואמר: ומה אם פרה, שאין לה לא דיבור ולא דעת, הכירה את בוראה – ואני, שיצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי? מיד בא ונתגייר ולמד וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יונתן בן תורתא (בן הפרה), ועד היום רבותינו אומרים הלכה משמו!
ועוד מצאנו (מסכת חולין ז, ב) שרבי פנחס בן יאיר (חותנו של רבי שמעון בר יוחאי) הלך בשליחות מצווה. בערב הגיע לפונדק דרכים והניח חמורו באורווה. הניחו לפניו שעורים, ולא אכל. העבירום בנפה לנקותם מפסולת, ולא אכל. אמר רבי פנחס בן יאיר: "שמא אינם מעושרים?" (לא הוציאו מהם מעשר). עישרום, ואכל החמור. אמר להם: "עניה זו הולכת לעשות רצון קונה, ואתם מאכילים אותה טבלים?" ועל כך רומז הנביא: "ידע שור קונהו" – כאותה פרה שידעה שאין לה לעשות מלאכה בשבת, "וחמור אבוס בעליו" – כאותו חמור שידע שאין לאכול מאכל שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדת. "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן!". (מתוך "ראש בשמים" לרבי חנינה זוהר זצ"ל).
וכשאנו מתבוננים על עצמנו: האם אנו יודעים להכיר טובה? לומר תודה? עלינו לדעת שעל הכל אפשר וצריך להודות, הן על דבר גדול והן על דבר קטן.
אתה מרגיש שאתה רוצה משהו חדש? תחילה אמור תודה על הדבר הישן שברשותך. הרי כל כך הרבה מתנות אנו זוכים לקבל, כיצד, אם כן, אפשר להיות כפוי טובה ולא לומר מילה אחת כל כך פשוטה – תודה! על כל צעד, על כל נשימה – לומר תודה. תודה לבורא עולם שזכינו, גם במעט, להתקרב אליו. תודה לצדיק שמקרב אותנו לה' יתברך. תודה אומרים גם בני הזוג אחד לשני, וכשהילדים רואים זאת – זה הופך לחלק מהם, זה החינוך שהם מקבלים – לומר תודה, וילד שלומד להכיר טובה ולהודות – הוא ילד שהצליחו בחינוכו, כדברי הרב שלום ארוש שליט"א.
היש מתיקות גדולה מזו? הלא עיקר שעשוע עולם הבא הוא התודה וההודאה, "כי אי אפשר לדבק בהבורא יתברך שמו, לזכות לנועם העליון, לחזות בנועם ה', כי אם על ידי דיבורי ברכות, הודאות, תפילות, שירות ותשבחות – כולם הם בחינת נועם, בחינת נעים זמירות". כל כך פשוט.
שבת חזון
שבת חזון חלה בעיצומם של תשעת הימים. מצד אחד, זו השבת שלפני תשעה באב, זמן החורבן. מצד שני, אומר הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שבשבת חזון ה' מראה מרחוק את בית המקדש השלישי לכל אחד ואחד, לכן נקראת השבת 'שבת חזון'. כשנזכור זאת – ישפיע עלינו החזון ביתר שאת ויגרום לנו להיטיב את דרכנו, ועל ידי זה נזכה במהרה לראות מקרוב את בית המקדש השלישי, אמן!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור