כולם עושים את זה
"מרדכיים" כאלו נחוצים לנו בכל דור ודור. אותם אנשים שבטוחים בדרכם, כאלה ששום רוח או תכתיבי חברה אינם מפילים אותם. כאלה ששומרים על העקרונות הפנימיים שלהם ואינם נסחפים אחרי כולם...
"מרדכיים" כאלו נחוצים לנו בכל דור ודור. אותם
אנשים שבטוחים בדרכם, כאלה ששום רוח או תכתיבי
חברה אינם מפילים אותם. כאלה ששומרים על העקרונות
הפנימיים שלהם ואינם נסחפים אחרי כולם.
מכירים את התירוץ הזה שאומר: "ל – כ – ו – ל – ם יש, אז גם אני רוצה!"?
סביר להניח שכן. הרי כ- ו – ל – נ – ו, קטנים כגדולים, מרגישים לא פעם את הצורך להתחקות אחרי מה שכ – ו – ל – ם עושים, קונים, אוכלים, לובשים וכן הלאה, למרות שלא תמיד אנו צריכים את זה, וזה רק בגלל שלהוא ולהיא ולהם יש, אז למה שגם לי לא יהיה?!
לא פעם זה גם עולה כסף, והרבה כסף, רק כדי שיהיה לי משום ש"לכולם יש". אך לא רק בכסף מדובר, לעיתים זה אף מגיע עד לדפוסי התנהגות וקילקול מידות הנפש שלא תמיד מקובלים, הן על החברה והן על עצמנו. (וזה האבסורד שבדבר – למרות שזה לא מקובל, בכל זאת אנשים מתנהגים, קטנים כגדולים, בדרך מסויימת או עושים דבר מסויים). אבל מה לעשות, הרי כולם עושים את זה – אז למה שגם אני לא אעשה את זה? כולם ‘הולכים’ עם זה – אז למה שגם אני לא?
האם זה ‘אִין’ (IN) להיות כמו כולם? או שזה ‘אָאוּט’ (OUT) להיות כמו כולם? או שזה ‘אִין’ לא להיות כמו כולם? ללא ספק, מדובר פה בבעיה (ואולי גם קושיא…).
מסופר על רבי יוסף יוזל מנוברדוק, שהכיר את נפש האדם על כל נבכיה, ואף השכיל להבין ולדעת כי המושג "כולם" הינו רב משקל, רב משמעות ורב השפעה.
על מנת לעקור את הפחד מהסביבה מן השורש, הוא הכין תרגילים מיוחדים שבעזרתם אימן את תלמידי ישיבתו. בין השאר נשלחו התלמידים לקנות מסמרים ב…בית מרקחת.
רבי יוסף טען, שכאשר אדם שובר את הבושה ומבקש בקשה מוזרה כזו, הוא מתחיל לרכוש קניין רב-ערך – אומץ פנימי! זאת משום שתרגילים מסוג זה מחדירים באדם את התחושה כי עליו לחיות אך ורק על פי האמת ולא להיסחף אחרי העדר, וזאת על ידי שבירת פחדו של האדם מעשיית דברים שהם נגד הזרם העכשווי המוכתב ברחוב. ובנוסף, האומץ הפנימי בונה חומות מגן בנפשו של האדם כנגד השפעות שליליות.
השרשת אומץ פנימי, הכרה בצדקת הדרך, ויכולת עמידה מול לחצי החברה – היא עצתו של רבי יוסף יוזל. צריך אומץ כדי להגיד לא! לא להיסחפות, לא להתחקות, לא להתייאש מלעגם של הסובבים אותנו (משום שלא נוהגים כמותם), ולא אחד גדול ל"כולם עושים את זה, אז למה גם אני לא?"
מדוע? מכיון ששמירה על קו ברור, שאינה בהכרח עקשנות גרידא, היא גורם וקרש קפיצה חשובים מאוד בהתפתחות הרוחנית של כל אדם. וכמובן, מהווה שמירה זו גם כצוק איתן מול גלי ה"כולם" המכים בנו בזה אחר זה.
מה גורם לנו להיסחף אחרי ה"לכולם"? סביר להניח שמדובר פה במעמד חברתי, כבוד או יוקרה, ולאו דווקא מדובר על מעמד בעשירון העליון של החברה אלא בכל קבוצה וקבוצה בחברה. כמו כן, הרצון לא להרגיש שונה מכולם – אף הוא בעל משקל בעניין זה.
ישנם מספר גומרים שסוחפים אותנו לתרץ, לא פעם, את מעשינו ב"כולם עושים את זה, אז גם אני רוצה", כגון:
כבוד
מהו כבוד?
כבוד בא מן השורש כ.ב.ד.
אדם המחפש כבוד הוא אדם הרוצה להרגיש כבד, להרגיש שהוא "שוקל", שהוא שווה משהו, שיש לו ערך וחשיבות, שהוא תורם למציאות ובלעדיו המציאות חסרה.
ואם כך הוא הדבר, הרי שאם הוא לא יהיה כמו "כולם" או ינהג על פי הכלל האומר ש"לכולם יש", אזי המציאות חסרה בלעדיו, והוא "חסר משקל" או שהוא לא שווה משהו.
כמה חבל שזו דרך חשיבתם של רבים וטובים. אם כל אחד היה יודע שהוא צריך להועיל לחברה על ידי היחודיות שבו, ולא על ידי שייבלע בתוכה ולאבד את מה שמייחד אותו מכולם, אזי היה זוכה להגשים ולממש את פנימיותו בעזרת הכשרונות ומתנות-העל בהן ניחן שהם יחודיים רק לו, שאותם הטביע בו הקב"ה ועליו לנצלם כראוי כדי לממש את תפקידו בעולם הזה. ובנוסף, היה מבין שהוא לא נמצא כאן כדי לרדוף אחר הכבוד או לאבד את מידות הנפש שלו, חלילה, רק משום שצריך ללכת לאן שכל העדר הולך.
אם היינו זוכים לאמץ דרך חשיבה זו, שאנו מיוחדים ושניחנו בדבר מסויים שמייחד כל אחד מאיתנו, היינו זוכים לגלות אומץ פנימי עצום ורב, ומצליחים להתמודד מול ה"לכולם יש", או מול "כולם עושים את זה".
על נקודה יחודית זו אומר רבי נחמן מברסלב את הדברים הבאים: "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר, שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחברו, ובחינה הזאת שיש בו יותר מחברו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חברו" (ליקוטי מוהר"ן ח"א, ל"ד).
מדברי רבי נחמן אנו מבינים שככל שנתור ונחפש אחר הנקודה המיוחדת שיש בנו, נוכל לתרום ולהועיל יותר לעצמנו ולסובבים אותנו. אולם אם ‘ניבלע’ ונבליע את מה שמייחד אותנו, אנו למעשה מפספסים את גילויו של האוצר הטמון בנו משום שאנו מוותרים, כביכול, על נקודה זו רק בגלל עקרון ה’לכולם יש’.
כשאנו מגדירים כבוד עלינו לדעת שהכבוד מורכב משני חלקים: האחד – פנימי, והשני – חיצוני.
כבוד פנימי הוא כאשר האדם מעריך ומחשיב את עצמו כפי שהוא, רואה את עצמו כ"כבד", כלומר כבעל משקל, בראייה אמיתית ואידיאלית כפי ערכו הוא. אדם כזה מכיר את כשרונותיו ונותן להם כבוד וחשיבות לפי מדרגתם הנכונה, ומנסה לממשם בחייו, בפועל.
הוא יודע גם שזהו תפקידו, זה צלם האלוקים שבו, זה כבודו! הוא לא תלוי באחרים או בשבחים ובמדליות שיעניקו לו הסובבים, הוא גם לא חי ממחמאה אחת לשניה, והוא בהחלט לא מתמוטט מביקורת המוטחת כלפיו. הוא מאמין בעצמו ובדרכו וכך הוא חי חיים אמיתיים ועצמיים. הוא לא תלוי באף אחד ולא נסחף אחרי אף אדם או אחרי תכתיבי החברה. הוא לא מתנהג כמו כולם. נקודה.
לעומת זאת, הכבוד החיצוני הוא היפוכו הגמור של הכבוד הפנימי. זוהי התהדרות חיצונית והרגשת "כבדות", הרגשה של ‘להיות אִין’ מדומה, בין במה שיש באדם ובין במה שאין בו.
הכבוד החיצוני נובע ממעמד כלכלי, מעמד חברתי, לבוש, סגנון דיבור, מראה חיצוני, מהכלל החברתי השגוי של "לכולם יש" או "כולם עושים את זה" – בקיצור, כבוד זה מושתת רק על סממנים חיצוניים והוא שיקרי ומזוייף. גם אם לעיתים הוא נראה כנוצץ מרחוק, הריהו ריק ועכור בדרך כלל מקרוב.
אדם שחי את חייו על פי כבוד חיצוני כזה, תלוי כל הזמן ב"מה חושבים עלי", "איך הסתכלו עלי אתמול", "מה יאמרו עלי מחר" ו"האם אני כמו כולם?" – או במילים אחרות: ‘האם איבדתי מספיק מעצמי וממידות נפשי, ואולי גם מצלם האלוקים שבי, ולו רק כדי להתברג איפה-שהוא בחברה ולהיות כמו כולם?’
קנאה
מידת הקנאה הינה מידה מגונה מאוד וידועה כמידה המשחיתה חלקות נכבדות בנפשו של האדם. ומכיון שבכל מידה יש גם את האמצע – יכולה אף מידה זו להוות, בהיבט מסויים וחיובי, כאפיק מוביל להתייעלות רוחנית. אך לרוב, בני אדם נגררים אחר רגש הקנאה הבא מהמקום השלילי ומוביל אותם להשתמש בו באפיקים שליליים, כגון, צרות עין, רכישות או השקעות שאינן נצרכות, ונעשות בכל זאת ובכל מחיר, ולו רק בגלל רגש הקנאה בזולת או ההתחקות אחריו.
גם בעניין זה תופס התירוץ : "ל – כ – ו – ל – ם יש אז גם אני רוצה!" מקום ומשקל די נכבדים, בתוספת קמצוץ קנאה, שלא פעם עולים לנו מאוד ביוקר.
מכירים את אותם מקרים בהם הוזמנתם לבית-השכנים או חברים, שזה מכבר שיפצו את ביתם והיו מעוניינים להראות לכם את התוצאה הסופית של ימים מלאי מהלומות פטישים, קדיחות, דליים מלאים בפסולת בניין וכן הלאה, מעין ביקור התפעלות? מכירים בודאי שמכירים. ואתם, אכן נכנסתם, התפעלתם, איחלתם הרבה הצלחה ו’תתחדשו ותהנו’.
אולם הגיע הרגע שבו חזרתם הביתה והסתכלתם על הבית שלכם שנראה לפתע… עלוב ודל. פתאום מצאתם את עצמכם סורקים את הבית בכל הפינות והסדקים שבו וגיליתם שהבית כולו טעון שיפוץ, אבל ידוע ידעתם שאין לכם במה לשפץ וגם לא ‘להפוך’ אפילו בלאטה אחת ממקומה. יכול להיות שהיה לכם איזה סכום קטן בהישג יד לשפץ ‘פה ושם’ כמה דברים קטנים, ואת השאר, כך קיוויתם – ב"ה לאחר שתרוו נחת (ותפחיתו מאוד מהלחץ) מחשבון הבנק. אבל לפתע ‘אין ברירה! אם השכנים שיפצו, אם השכנים עשו את זה – גם אנחנו יכולים וצריכים לעשות את זה’.
דוגמת השיפוצים היא אחת מיני רבות מאוד הגורמות לנו להסתכל על הזולת עם רגש של קנאה ולרצות את מה שיש להם, או לפחות, לרכוש ולעשות משהו דומה. הרצון להתחקות אחר הזולת ואחר מה שיש להם גורם לנו למצוא את עצמנו כצרכני קניות, שאינן הכרחיות, ורק בגלל ש’להוא יש וההם קנו את זה’. לא פעם אנשים גולשים מעבר לתקציב המשפחתי בגלל ש’לכולם יש’. בדרך זו מוצאים רבים מאיתנו ערוץ הרגעה למצפון רועש וגועש, המלווה ברגש של קנאה והתחקות אחר הזולת, על ידי קניות או השקעות חסרות בסיס כלכלי בטוח ויציב.
דרך נפלאה להתמודד עם רגש הקנאה הסוחף אותנו אחרי כולם היא עריכת חשבון נפש קר והגיוני, שבו אנו מסבירים לעצמנו מהו סולם העדיפות שלנו, את מה אנו מציבים בראש ומה נחוץ לנו (אחרי שהרגענו מעט את עצמנו ואת רגש הקנאה בגלל שהשכנים שיפצו). דבר זה יסייע לנו לדעת האם רכישה זו או כל פעולה אחרת אכן מתאימות למטרה הכללית.
אם נמצא שרכישות או דברים מסויימים שחפצנו בהם (מכיון שלכולם יש) אינם כדאיים ואינם רצויים, מן הסתם נפסיק לפזול לעבר סביבתנו ונחדל מנסיון לרצות או לרַצות את כולם, ונדבוק במה שנראה לנו כאמיתי ביותר, ונטול קנאה כמובן. (כשנגיע לתובנה זו, נבין שאין לנו צורך להיסחף אחר ההמון).
לשמוח בחלקי
אולם עלינו לדעת שהמפתח העיקרי לתובנות מסוג זה הוא, כפי שאמרו חז"ל, "איזהו עשיר? השמח בחלקו!". הכל מגיע ממקום השמחה בחלקנו. כאשר אדם שמח בחלקו הוא לא מרגיש צורך להתחקות אחר הסובבים אותו, או לעשות את מה שכולם עושים, או לוותר, חלילה, על עקרונותיו ועל הנקודה היחודית, שבעזרתה הוא יכול לתרום להתפתחותו והתייעלתו הפרטית וכן של החברה כולה, כפי שהסביר לנו רבי נחמן מברסלב.
כדי להגיע לנקודת הבנה זו, עלינו לשנן לעצמנו – כדי שהדברים ייכנסו היטב לתודעתנו – שכל מה שיש לי הוא הכי מיוחד והכי טוב, אני לא צריך לוותר על שום דבר רק בגלל שלכולם יש או מכיון שכולם עושים דבר זה או אחר.
אמרו חז"ל: "אין עניות אלא מן הדעת" (נדרים מא). דעתו של האדם עניה והוא מרגיש ‘עני’ משום שאינו שמח בחלקו! ומשום שאינו מסתפק במה שיש לו וכל הזמן חושב על מה שאין לו. ובנוסף, מרגיש אדם כזה צורך תמידי להתחקות אחר כולם (כי אם הוא רוצה את מה שאין – אז הוא צריך לקנות או לעשות גם כשאין לו) ולו רק בכדי שהוא ירגיש בסדר עם עצמו, כלומר שהוא ‘כמו כולם’, ו’כולם עושים את זה’ – ‘אז זה בסדר שאני אלחץ מעט את עצמי’ – כלכלית, חברתית וכו’.
אך לרוב, אנו שוכחים דבר חשוב ויסודי האומר, שבכדי להרגיש ‘משהו’ עלינו להאמין שאנו, כל אחד מאיתנו, משהו מיוחד ובתוכנו טמון אוצר מיוחד. אם נשמח בעובדה זו נבין שלא חסר לנו דבר ולא נצטרך להתחקות או להיסחף אחר הזולת.
על מרדכי היהודי נאמר: "ולא קם ולא זע ממנו". גם בראותו את עבדי המלך כורעים ומשתחווים להמן, לא נסחף אחריהם, הוא נשאר גאה וזקוף על עומדו, מבלי לכרוע.
במשתה שערך אחשורוש, אשר בו נכשלו יהודים רבים במאכלי טריפה, שמר מרדכי על פיו מכל משמר. גם בזמן שנלקחה אסתר לבית המלך, ותחושת היהודים היתה כי "אחות לנו בבית המלך", ידע מרדכי כי אין זו הגנה מוחלטת כלל וכלל. הוא ידע כי רק צום וזעקה יועילו, משום שזאת הדרך המיוחדת לעם ישראל לבטל גזירות קשות מעליו.
"מרדכיים" כאלו נחוצים לנו בכל דור ודור. אותם אנשים שבטוחים בדרכם, כאלה ששום רוח או תכתיבי חברה אינם מפילים אותם. מרדכי היהודי ידע שעליו לשמור על עקרונות יסודיים וחשובים ולא לוותר ולעשות את מה שכולם עושים, למרות שהדרישה הגיעה ‘מהחלונות הגבוהים’ והורתה לכרוע ולהשתחוות להמן.
שמירה על קו ברור אינה עקשנות גרידא או הרגשה שאני שונה מכולם, אלא היא גורם מכריע בהתפתחות הרוחנית שלנו, כפרט וכחלק בלתי נפרד מן הכלל – שהוא עם ישראל.
בדרך זו נוכל להשריש בתוכנו אומץ פנימי, להכיר בצדקת דרכנו, ונגלה יכולת עמידה מול לחצים ותכתיבים חברתיים. בדרך זו נוכל לדעת מהי מטרתנו העיקרית ולהגשימה, וכמובן שלא נתייאש מלעגם של החלשים יותר, ובסיעתא-דשמיא אף נצליח.
מסתבר, שהתירוץ לקושיא ‘להיות או לא להיות כמו כולם? – זאת השאלה’, הוא די פשוט:
להיות מה שאני באמת, לחיות את היחודיות שלי והפנימיות שלי – זה בהחלט ‘להיות אִין’! לעומת זאת, להיות כמו כ – ו – ל – ם ולהתחקות אחר הזולת, כלומר להתעסק בחלק החיצוני (דפוסי התנהגות, מראה חיצוני וכו’) המשייך או מכליל אותי בחברה –זה בהחלט להיות ‘אָאוּט’.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור