בימים ההם בזמן הזה

 

 

רבי נחמן מברסלב מאיר את תוכנם של ימי החנוכה ומאיר את תודעתנו בכל הקשור לניצחון החשמונאים הצדיקים על הרשעים, על רבים מול מעטים, על פך השמן והנרות, ועל המתנה הנפלאה שניתנה לנו בחג זה כדי לשפר את חיינו בדרך הנכונה.

 

מאתיים שנה לפני חורבן בית שני, אירע נס חנוכה. בטרם נפלנו לאותה ‘חשיכה’ שלאחר חורבן בית המקדש, תיקנו אנשי כנסת הגדולה להדליק בכל שנה בעת הזו את נרות חנוכה, מעין רושם קטן מאותו אור עצום וגדול. שמונה נרות שיאירו ויזכירו לנו את תפארת העבר ובנוסף, נוטעים הם בנו כל שנה את אותה תקווה לגדולתו של העתיד לבוא.

 

בימי החנוכה ניתנה לנו מתנה יפה שאפשר בעזרתה לזכות לשפר את איכות חיינו בצורה נפלאה. ומעבר לכל, מתנה שבעזרתה נוכל לזכות לגאולה אישית ממיצרי החיים ומכל הייסורים ואף להביא גאולה לכל העולם כולו ולבניין בית המקדש, שיאיר את אור אהבת הבורא לכל הברואים. כדי להבין מה היא המתנה ואיך נזכה לה צריך להקדים כמה הקדמות.

 

ראשית כל, עלינו להבין מה הוא מקומו של בית המקדש בחיינו. הנה הנשמה היהודית באה ממקום גבוה מאוד והיא בשורשה זכה ובהירה באופן שלא שייך לה כלל שום חטא ועוון ואינה יכולה לסבול כלל משקל העוונות אפילו לרגע אחד, ובזמן שהיה המקדש קיים היו מתקיימים כל הקורבנות שתפקידם היה לכפר על כל העוונות ולהסיר מועקת החטא מעל הנפש, באופן שתאיר הנשמה באור גדול וירגיש האדם את קירבת הבורא ואהבתו, עד אשר יהיו חייו שמחים ומאושרים בצורה נפלאה ורוחנית מאוד. אומנם בהעדר הקורבנות, נשארת מועקת העוונות דבוקה בנפש האדם וירגיש הוא תמיד את דכדוכה של הנפש, הרגשת חיסרון תמידית.

 

עתה יש להבין את סיבת החורבן בשורשה.

 

בזמן שהיו עם ישראל במדבר עומדים להיכנס לארץ ישראל, התייעצו ביניהם לשלוח מרגלים לתור את הארץ ובשובם משם הוציאו דיבת הארץ והניאו את ליבם של ישראל מלהיכנס אליה. עם ישראל הקשיבו לעצתם הרעה של המרגלים וכפרו בטובתו של ה’, שהוציאם ממצרים באותות ובמופתים, והאמינו לדבריהם הרעים כאילו הארץ היא רעה ואין אפשרות להיכנס ולחיות בה כאשר הבטיחם הבורא. אז בכו עם ישראל בכייה שהייתה בכייה של חינם  – על לא דבר, שהרי הבורא הראה להם פעמים רבות כוונתו הטובה וכן הראה להם ניסים גדולים ועצומים מאוד של שינוי הטבע, שעשה לטובתם על מנת להביאם אל הארץ המובטחת. על זה אמר הקב"ה – אתם בכיתם בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה לדורות, ובעקבות זאת נקבע כבר אז שיחרב בית המקדש, שיבכו עליו דורות שלמים. ואותו יום שבכו בו במדבר היה יום ט’ באב וביום זה נחרבו שני בתי המקדש.

 

אם כן, נמצא שסיבת חורבן בית המקדש היא בכייה שאינה מוצדקת, שמקורה בחוסר התבוננות בטובות שמטיב עימנו הבורא ובחוסר הכרת הטוב.

 

עתה נבין את עניין חנוכה.

 

מה הייתה המציאות אז בימי החשמונאים ומה הייתה תקנת חכמינו לחוג כל שנה את ימי החנוכה? איך למעשה על ידי המצוות של חנוכה מתקנים את פגם המרגלים ועל ידי כך זוכים לבניין בית המקדש?

 

בימי החשמונאים הייתה תופעה של התייוונות. היוונים ניסו בכל כוחם להשפיע על כל העולם ללכת בדרכם הרעה של סגידה לגוף ולחומר, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהתכלית ומרצונו של הבורא. המכשול היחידי שהיה להם בתוכניתם היו היהודים – העם הקדוש.

 

בתחילה פעלו בדרכי נועם ומרמה לפתות את היהודים, אולם הצלחתם לא הייתה שלמה ולכן בחרו בדרך של גזירות נגד עיקרי היהדות, עד שפרצו לבית המקדש וטימאו את כליו ואת השמנים הטהורים. כתגובה לכך התארגנו מתתיהו כהן גדול ובניו, מעטים מול רבים – איכות מול כמות, שמצליחים לקרוא תיגר על מלכות יין ולאסוף את העם היהודי למרד הגדול – מרד החשמונאים – כשהמטרה להחזיר עטרה למקומה: טיהור בית המקדש והחזרתו לידי היהודים.

 

לאחר שהצליחו להביס את היוונים ונחו מאויביהם, נכנסו למקדש וחיפשו שמן טהור. אמנם טומאה הותרה בציבור, אך אנשים הדבקים באיכות בכל נפשם, מבקשים את ההידור. לתדהמתם מגלים הם פך שמן אחד קטן החתום בחותמו של כהן גדול, מוצנע בקרקע באופן שלא נגעה בו יד היוונים שטימאו את כל השמנים. כאן זכו הם לנס הגדול שאותו פך שהיה בו שמן רק ליום אחד, דלק שמונה ימים. בנס פך השמן לא היה מדובר בכמות השמן, אלא באיכות! כוח הכמות הקטנה של השמן התעצם ודלק שמונה ימים. בכל לילה כלה רק חלק שמיני משמן זה. הנס היה, אפוא, ביום הראשון ממש כמו בכל לילה – הכמות הקטנה קיבלה איכות גדולה.

 

מדוע היה עניין ליוונים לטמא את השמנים להדלקת המנורה?

 

מזימתם העיקרית של היוונים הייתה "להשכיח תורתך", לכבות את האור היקר המאיר על כל יהודי ויהודי. מבואר בספרים שהיוונים טימאו את השמנים כדי להוציא אל הפועל מזימה זו, והם טימאו דווקא את השמנים וביטלו את עבודת המנורה, כי ידוע שיש קשר הדוק בין שמן המנורה ובין חכמת התורה.

 

אמרו רבותינו (בבא בתרא כה:): "הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שולחן בצפון ומנורה בדרום". גם שמן זית שהדליקו בו במקדש, יש בו רמז לאור התורה ולאור היקרות של הבורא, כמו שאמרו: "הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה" (ברכות נז.). ברגע שהיוונים טימאו את השמנים, רצו הם לכבות חלילה את אור התורה, ולכן כאשר נתגברו עליהם וניצחום, חזרה והאירה התורה, ומכאן מבינים אנו את תקנת רבותינו לגבי הנרות, כי הנרות משפיעים הארת חכמה.

 

על ידי הדלקת הנרות מתקיים עניין "יגדיל תורה ויאדיר", ובנוסף נותנים הם כוח הארה בחכמה ובתורה שבעל פה, כי המנורה היא יסוד התורה שבעל פה. לנרות חנוכה יש את אותה ההארה שהייתה בנרות שבמקדש. בזכות תקנה זו, זוכים אנו להארת החכמה ולאור ה’ המאיר עלינו, ושתתקיים על כלל ישראל אותה הבטחה מאת הבורא: "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" לאורך כל הדרך.

 

נמצא שבאותו ‘מכשול יהודי’ שסיכל את תוכנית ההתייוונות, מתגלה האיכות שאותה לא לקחו בחשבון היוונים. אותן גזירות שגזרו היוונים על היהודים באו לאחר הערכה לא נכונה על איכותו של עם ישראל ותורתו. מתתיהו ובניו מתקנים את המעוות בהרמת נס המרד, ובכך הם מעלים את קרנה של האיכות ובשמה הם נלחמים נגד כמות עצומה ואף מנצחים.

 

עקב כל האירועים שהוזכרו: תוכנית ההתיוונות, מרד החשמונאים וטיהור בית המקדש, ישבו חכמי אותו הדור התבוננו וניסו להבין למה קרה כל זה. מה השורש לחורבן שכמעט אירע, ובמה תלוי תיקונו. המסקנה שאליה הגיעו הייתה שהכל תלוי במחסור במידת ההודאה והכרת הטוב. וכל זה למה? הרי כל יהודי מאמין אומר כל יום בפיו הרבה פסוקים המבטאים את שמחתו בייחודו כיהודי: ‘ברוך שלא עשני גוי…ברוך אשר בחר בנו מכל העמים…ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו…’ ועוד ועוד. אם כן, איך יתכן שאדם שמברך כל יום על יהדותו יבחר פתאום לחיות כמו גוי ולהתייוון?

 

חכמינו ראו שחסרה ליהודים עבודה של הודאה ושמחה ביהדותם, דבר שהביא להתייוונות ובסופו של דבר לחורבן. לכן קבעו את ימי החנוכה להודות ולהלל לשמו, שעל ידי עבודה זו יישארו קיימים ביהדותם בשמחה, ובודאי שלא יסכימו לוותר על ייחודם וייעודם שבו הם שמחים כל-כך, ולהמיר הטוב הזה בחיים חסרי משמעות ותכלית ככל הגויים.

 

בימי החנוכה מאיר אותו אור של ההודיה והשמחה. כל אחד יכול להמשיך על עצמו מן האור הנפלא הזה על חייו ולהינצל מכל מיני פורעניות וחורבנות.

 

כיצד?

 

כל אדם עובר בחייו המון קשיים, הן ברוחניות והן בגשמיות. ועל כך כתב שלמה המלך ע"ה: "כל ימיו כעס ומכאובות". רבי נחמן נתן שתי נוסחאות איך להפוך הכל לטובה ולברכה.

 

האחת – השייכת לקשיים הגשמיים כגון, בעיות של פרנסה או חולי, ועל כך העצה ללמוד מהפסוק : "בצר הרחבתי לי", שבכל עת שיש לאדם קושי או צרה ח"ו, שיחפש וימצא בתוך הצרה את ההרחבה והחסד של הבורא ויודה לו על כך, ובזה ישוב ליבו לבטוח בו ולהתפלל אליו ועל ידי כך יזכה לתשובה, לישועה והרווחה.

 

השנייה – השייכת לקשיים הרוחניים כגון, שאדם רואה שמתגברות עליו תאוות רעות ומידות רעות וכולו מלא פגמים וחטאים, צריך ללמוד מהפסוק: "אזמרה לאלוקי בעודי", היינו שיחפש וימצא בעצמו איזו נקודה טובה ואיזו מצווה שהוא כן עושה, ויודה לבורא על חסדו שמזכהו לעשות איזה טוב נצחי, אע"פ שהוא כמו שהוא, ובזה ישמח ליבו וישוב לבטוח בקב"ה שלא יעזבהו ויתפלל אליו ויזכה לתשובה, לישועה והרווחה.

 

אומנם חייו של האדם שוטפים וקוצפים, ובמרוץ החיים ומשבריו אין לאדם פנאי ושהות לכאורה לערוך התבוננות זו, וממילא הוא נשטף בשטף המים הזדונים בשכחו את בוראו וחסדיו, וממילא נמשכים עליו מסיבה זו ‘דייקא ייסורים רבים וצרות שונות ומשונות’, כי באמת בורא עולם עושה עם כל אחד ואחד בלי סוף טובות וחסדים בכל רגע ורגע, ובאמת המצב הזה שאדם הולך עם הרגשה שלא טוב לו ובוכה ומתלונן, אם לא בקול רם בכל אופן בליבו, נקרא הדבר בכית חינם. בשעה שיתבונן האדם על חייו ויודה על כל הניסים והחסדים שעושה עמו הבורא, ועל הניסים שכבר נעשו עמו, ירווח לו.

 

בדרך זו של התבוננות והודאה מתקנים למעשה את פגם המרגלים, שכן בכו בכית חינם ולא הקדישו זמן להודות לבורא. כמו כן זוכים גם לתקן את פגם ההתייוונות הנובע מהחיסרון הנ"ל. ואז, ממילא מתבטלת גזירת החורבן וזוכה האדם לגאולה האישית ומתכפרים עוונותיו, וזוכה הוא שיאיר בו אור ה’ בשלמות ובדרך זו מביא גאולה וישועה לכל העולם.

 

דרך נפלאה זו נפתחת במיוחד בחג החנוכה, שאז קבעו חכמינו שמונה ימים שבהם אנו מחנכים את עצמנו בהודאה והלל, וזוכים להינצל מכל הפורעניות והחורבנות, לחיי אמונה ושמחה ולגאולה שלמה ולבניין בית המקדש בב"א.

 

 

(מקורות: ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז, ליקוטי הלכות הילכות הודאה, ילקוט "לקח טוב", ודברי הרב שלום ארוש שליט"א).