האורח האחרון של מיכאל
למראה האורח אורו הפנים המיוסרות: "שלום עליכם", קרא מיכאל בקול חלוש מלא שמחה, "הרגש בנוח, אני בפנצ'ר היום, אך הכל יהיה בסדר".
למראה האורח אורו הפנים המיוסרות: "שלום עליכם",
קרא מיכאל בקול חלוש מלא שמחה, "הרגש בנוח, אני
בפנצ’ר היום, אך הכל יהיה בסדר". ליבו של האורח דנן
נחמץ, איזה חום וחמימות, אפילו בשעה שכזאת.
בחור צעיר היה מיכאל בימים ההם, כאשר דרכו רגליו לראשונה על אדמת אמריקה. הוריו שלחו אותו לשם בכדי שיהיה תלמיד באחת הישיבות הגדולות שבארה"ב. אך עם כל הזכות הגדולה הכרוכה בכך, חש מיכאל את עצמו כאובד עצות בעמדו על אם דרכים סואנת מבלי לדעת להיכן יפנה.
שעונו הראה כבר על שעת ליל מאוחרת, נמסר לו כי שערי הישיבה יהיו פתוחים באופן חופשי לקליטת הבחורים הבאים אל הישיבה בימים אלה מקצווי אירופה. אלא שבטעות ירד מן המונית בתחנה לא נכונה ועתה מצא את עצמו בודד מאוד באזור כה גועש ובלתי מוכר. המזוודה שבעגלתו היתה כבדה, אך יותר מכך כבד היה לו עם הידיעה שבקצב התקדמות כה איטי הרי יש לו סיכויים להמשיך ללכת כך עד אור הבוקר, ואז להתוודע כי הלך בכיוון ההפוך…
שעה ארוכה שהוא הולך ואינו רואה לנגד עיניו כל דמות המסוגלת להחליף עמו מילה. שפת המקום לא שגורה על פיו, את שפת האידיש שבפיו לא הבין אף גוי מן הגויים שעצר…אינו פוגש אף אדם יהודי, וליבו החל חרד לגורלו.
כמו תמיד במצבים כאלה, הקב"ה מסייע דרך אחד מהרבה שלוחיו. בעודו מהלך וליבו מלא תפילה לעזרה ממרומים, עצר לידו יהודי טוב, אשר שאלו באידיש למבוקשו. מיכאל הסביר את מצבו, כי אינו יודע לאן יפנה. היהודי החביב הבהיר לו כי רחוק הוא עתה מן הישיבה מאוד מאוד, ואף אם יגיע אליה עכשיו במונית, לא יספיק הערב לטעום שם מאומה עקב שעת הלילה המאוחרת.
"משום כך", הציע, "נעלה אל הבית הסמוך, שם אני נופש עתה בחופשת קיץ. הנח את חפציך בביתי ואכול משהו. בבוקר תצא לדרך והכל יבוא על מקומו בשלום".
מיכאל לא סירב. בביתו של מארחו זכה לאירוח יהודי לבבי מעולה ומושלם, כמוהו לא טעם מעודו. המעבר מן הרחוב הגועש והמנוכר אל הבית החמים השקט והיהודי – הרגיעו לחלוטין. לאחר ארוחה מזינה והגונה, מצא לו מיכאל מנוחה בחדר נאה ופרטי, ללינת לילה שלא יכול היה לצפות ליותר טובה ממנה.
מיכאל לא מצא מילים להודות למיטיבו, המום היה מטוב הלב הזה ומברכת שמים שהפגישתו עם יהודי טוב שכזה. אלא שכה נעימה היתה האוירה עד כי לא היה המקום למילת תודה, הכל היה כה טבעי וטוב, חביב היה המארח ונעים סבר, מן הדמויות הנחמדות שפגש מיכאל בחייו.
למחרת ליווה המארח את מיכאל לדרכו. "גבריאל ברמן", כך הציג המארח את עצמו כאשר שאלו מיכאל לשמו. השם הזה עתיד היה לצלצל ימים רבים במוחו של מיכאל, כי את הלילה הזה לא שכח כל ימיו.
עם השנים בישיבה ביקש לא פעם לשוב ולפגוש את גבריאל ברמן, אלא שנזכר כי הבית בו לן, לא היה אלא בית נופש, לא זוהי דירת מגוריו של גבריאל. בהזדמנות ניסה לברר עוד, אך הבהירו לו כי דירה זו הינה דירת נופש המושכרת ללא הרף בזה אחר זה, כך שקשה מאוד לאתר דרך בעלי הדירה את אחד מאלה שנפשו בה ושב למקומו. עוד בירורים קלים לכאן ולשם שערך מיכאל מידי פעם, הביאו אותו למסקנה כי את גבריאל ברמן לא ימצא דרך חיפושיו, מכיון שאינו יודע כלל היכן מדינת מגוריו.
שנים רבות חלפו, מיכאל זכה לקים בית נאה בישראל, ההצלחה שיחרה לפתחו והוא נעשה לגביר בעמיו. אם את גבריאל ברמן עצמו לא פגש מיכאל, אולם את סגנון האירוח שלו אימץ מיכאל לעצמו לדרך חיים.
החמימות שזרחה אל ליבו באותו לילה, קרנה ממנו כל ימיו. את הפרק הנאה שלמד במידת הכנסת אורחים בביתו של גבריאל ברמן, קיים כהלכה עם אורחיו שלו. גבאי הצדקה בעיר מגוריו בלונדון, ידעו תמיד כי אל ביתו של מיכאל ניתן תמיד לשלוח אורח. זהו בית הפתוח לרווחה והאורחים בו הינם בני בית.
תמיד כשמיכאל היה מספר לבניו ובנותיו על האירוח הנאה שגרם לו גבריאל ברמן ברוחב ליבו בלילה ההוא, הוסיף לדבריו תקווה כי עוד יפגש אותו ויכיר לו טובה. ברור היה לו כי גבריאל ברמן הוא זה שהניח בחייו את היסוד לקיום מצוות הכנסת אורחים בהידור שכזה.
אלא, שעם השנים השלים מיכאל עם ההשערה שלא יפגוש עוד את גבריאל עד יומו האחרון. אך אף אם דמותו של גבריאל ברמן הלכה וניטשטשה במוחו של מיכאל עם שלושים השנים שחלפו, אך, בעצם, כל אורח הזכיר לו את השם "גבריאל ברמן", הנשכח הבלתי נשכח.
כך היה זה גם עם האורח הבא שנקלע ללונדון ממש באקראי, והובא אל דלתו.
* * *
המהומה במטוס היתה רבתי, קולו של דייל ניסה להבקיע את הרעש, ולשווא. נוסעי טיסה זו שבאופן עקרוני מועדות היו פניהם לאמריקה, נבהלו לראות לפתע את המטוס נוחת בטרמינל הלונדוני, שלא בעתו ולא במקומו. עד מהרה הודיעו להם כי קלקול בלתי צפוי יעכב את הטיסה במספר שעות, וכי כבר יסודר מלון למרבית נוחיותם של הטסים.
המילים "עיכוב טיסה במספר שעות" הבהירו לו כי יאלץ להתנתק מטיסה זו ולעשות את השבת בלונדון. הוא לא יוכל להסתכן ולעלות על המטוס לאחר אותן "מספר שעות", כאשר השעה הולכת ומתאחרת לקראת כניסת השבת. אומנם אינו מכיר איש בלונדון, זו לו שהייה ראשונה על אדמתה, אך קיוה להסתדר.
הוא הודיע את תוכניתו לדייל נחמד, שאף סייע לו לקבל את מזוודותיו מיידית ולהסדיר את המסמכים הדרושים. תוך שעה קלה כבר מצא את עצמו מאתר נהג מונית שיקח אותו אל איזור חרדי כלשהו בלונדון. הנהג הוריד אותו בסמוך לבית כנסת נאה, אלא שבית הכנסת היה סגור עדיין ומסוגר. באין ברירה החליט לחכות לראשונים שיבואו ויראו לו להיכן לפנות.
הוא הניח את מזוודותיו על הקרקע, התיישב על ספסל סמוך וחלץ עצמותיו. השׂיבה זרקה בו חולשה, מסע שכזה אינו קל עבורו, אך בכל מקרה הוא לא רצה להכניס עתה עצמו בספק של חילול שבת. הודיע טלפונית לבני ביתו על הקורה, ישב וציפה בסבלנות לבוא אחד מיהודי המקום.
כשעתיים לפני שבת הופיע מולו אדם בבגדי שבת. מרישרוש מפתחותיו הבין כי הוא הגבאי. אחר חילופי דברים קצרים התנצל הגבאי על כך שאינו יוכל לארחו בביתו שלו, עקב היות ביתו מלא באורחים, אך הבטיח לסדר לו אכסניה נאה לשבת. מחדר פנימי בבית הכנסת החל הגבאי תר טלפונית אחר אנשיו, משום מה נוכח לראות שכל הבתים נמצאים השבת בתפוסת אורחים מלאה.
הניח הגבאי אצבעו על שם אחר שם ברשימה, חייג והמתין לאותו אישור נלהב ששמע תמיד בעת שהודיע על בואו של אורח – אלא שבמקרה הטוב שמישהו כבר ענה לטלפון, התברר כי הבית כבר עמוס, וכי כדאי לנסות אצל המארח הבא.
תוך כדי הרהורים חייג מבלי משים אל ביתו של רבי מיכאל, הטלפון צלצל צלצול אחד ועוד אחד, עד אשר קיבל מענה. לטלפון ענה אחד הבנים. הגבאי הציג את עצמו, על קצה לשונו עמדו המילים השיגרתיות: "ניתן לקבל את רבי מיכאל?" אלא שאז כמעט נשמטה השפופרת מידו, הרגיש כיצד הוא מבקש לקבור עצמו על אתר…
הוא לא הבין – כיצד שכח כי רק אמש שב רבי מיכאל מבית החולים במצב קריטי, זאת על פי רצונו לשהות בבית בשבת? וכי רבי מיכאל האנוש ביסוריו מסוגל לקבל אורח במצב כזה? הגבאי ביקש להלקות את עצמו בשוטים של אש, איך חייגו אצבעותיו את המספר האומלל של רבי מיכאל? דבר כזה מעולם לא קרה לו, דומה כי זיקנה קופצת עליו…
"אמממ..", גמגם מעט, "הגעתי אליכם בטעות, נקלע לכאן איזה אורח ופשוט פעלתי לפי ההרגל והתקשרתי. אני מאוד מתנצל, הבה נקווה לבשורות טובות". ביקש לסיים את השיחה המבישה הזו, אלא שהבן עצר אותו: "המתן רגע בבקשה".
מבעד לקו שמע הגבאי את הבן מספר לאביו במה דברים אמורים. מסתבר שהטלפון מונח בסמוך למיטת החולה, שכנראה ביקש לדעת מה קרה. "שמע", נשמע קולו של הבן, "שלח לכאן את האורח, נקבל אותו בשמחה".
"אבל…אבל…", מחה הגבאי כשהוא מתחנן לאדמה שתפער את פיה ותבלע אותו, אינו מסוגל לשאת את אי-הנעימות שגרם לעצמו במו-ידיו, "אבל ניתן למצוא גם אחרים, הרי הרשימה ארוכה…". קולו של בן היה פסקני: "אבא ביקש כי תשלח לכאן את האורח, תיכף אגיע לקחת אותו מבית הכנסת ברכבי".
* * *
"זכית במארחים נפלאים", יצא אל האורח המחכה בהיכל בית הכנסת, "רבי מיכאל הינו אחד המיוחדים שבמאירי הפנים כאן". סיים כאן את ההודעה, משום שלא חפץ להביך את האורח בידיעה מעציבה אודות מחלתו של רבי מיכאל המעכירה לאחרונה את שמחת החיים של הקהילה כולה. בינתיים, בנו של רבי מיכאל נכנס במאור פנים והחל נושא את מזוודותיו של האורח לרכבו.
שבת נפלאה נפלה בחלקו של האורח, לרגעים סבור היה כי כדאי היה קלקול המטוס ועיכובו בלונדון, אך ורק בכדי לפגוש הכנסת אורחים שכזו. אדם מן השורה אינו זוכה פעמים רבות להיות בצד של המתארח ולהרגיש עד מה חשובה נעימות המארח…
את בעל הבית בעצמו, לא פגש האורח כמעט כל השבת. כאשר שאל אודותיו ענו הבנים, שניהלו להפליא את שולחן השבת, כי שוכב הוא בחדר הסמוך מאחר ואינו חש בטוב. רק לקראת הסעודה השלישית הוטב מצבו של המארח בעצמו, והוכנס אל הסלון על כסא גלגלים, מלווה ברופא פרטי ששהה עמו במשך השבת.
למראה האורח אורו הפנים המיוסרות: "שלום עליכם", קרא רבי מיכאל בקול חלוש מלא שמחה, "הרגש בנוח, אני בפנצ’ר היום, אך הכל יהיה בסדר". ליבו של האורח דנן נחמץ, איזה חום וחמימות, אפילו בשעה שכזאת. מכל ליבו איחל למארחו כי תעמוד לו זכות כבירה זו של הכנסת האורחים הנפלאה, ובקרוב יבריא ב"ה.
רבי מיכאל לא שאל לשמו של האורח, כך נהגו בבית הזה. הרבה נצרכים שנאלצו להתדפק על הפתחים, עשו כאן את שבתותיהם מבלי שיתנו פניהם ככרום בהיאלצם לנקוב בשמם. רבי מיכאל הרגיל בכך אף את בניו, אין שואלים שאלות מיותרות.
כאשר הסובבים בירכו את ‘ברכת המזון’, החלו עיניו של רבי מיכאל לפלבל. הרופא הריץ את כסא הגלגלים אל החדר, והבנים אחריו. רופאים נוספים הוזעקו במהירות, אך יצאו כלעומת שבאו אחר דקות ספורות. עד מהרה יכלו הכל למשש את ענן האבל והקדרות שהתפשט והעיק. רבי מיכאל השיב נשמתו אל יוצרה. אך עתה ישב עם אורחיו, והנה באחת איננו כי לקחו אלוקים…
האורח נכנס אל החדר פנימה. בצדדים געו הבנים בבכי. נפש יקרה אבדה. התקרב אליהם במעט במבוכה: "מה היה שמו?", שאל את אחד הנוכחים. "רבי מיכאל", ענה מי שענה, "רבי מיכאל בן רבי יצחק".
ביקש האורח את רשות הבנים לומר משהו, קרב וקרא בקול: "אשריך רבי מיכאל, שיצאה נשמתך מתוך מצוות הכנסת אורחים. יהי רצון שמצווה זו תלווה אותך בעולם האמת, בזכותה תזכה לקבל פני השכינה". ‘אמן’ נרגש בקע מן הכתלים.
ברגע מסויים לא התאפק אחד הבנים, ניגש אל האורח ושאל לשמו. בן זה, שהוא שהעביר את הסיפור הזה, הרהר בליבו שאחרי הכל אורח אקראי זה היה האורח האחרון של אבא ז"ל עלי אדמות, האדם שחתם את המסכת הארוכה של "הכנסת אורחים" שאבא הגה וחידש בה כל ימיו.
אורח זה בודאי לא ישכח את השבת הזו כל ימיו, כפי שהם גם לא ישכחו אותו. הפעם מעניין לדעת מי הוא ואיזה הוא.
"איננו נוהגים לשאול לשמם של האורחים", התנצל הבן האבֵל בשפה רפה, "אך ברשותכם, אם לא איכפת לכם…"
"בודאי שאומר את שמי, מדוע לא? לא שמתי לב שעד עתה לא עשיתי זאת". ובכן, הלם האורח את שמו בפני סובביו, בסוגרו מעגל בן עשרות שנים:
"שמי גבריאל ברמן"…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור